העוצמה שבפלורליזם הליכודי

התעלומה הגדולה של הזירה הפוליטית שלנו היא מדוע וכיצד תנועת הליכוד לא מתפרקת מול עוצמת הלחצים המופעלים עליה על ידי הכוחות הפוליטיים והחברתיים שהתלכדו יחדיו כדי למוטט את התנועה, מבחוץ או מבפנים? מה פשרה של תעלומת 35-30 המנדטים היצוקים יחדיו בנאמנות שיש לליכוד?

כשהליכוד היה המרכיב הדומיננטי בקואליציית הימין, נאמר לנו השכם והערב כי לכידות ונאמנות אלה הן פועל יוצא של מנעמי השלטון שחילק לתומכיו ומכאן ההסבר לנאמנותם. כיום, הליכוד באופוזיציה ומנעמי השלטון עברו הרחק שמאלה, ובכל זאת כל המניפולציות האפשריות לפירוקו לא עובדות.

מדוע? להבנתי, המטרה המרכזית של מתקיפי הליכוד מעולם לא היתה בנימין נתניהו. זו תמיד היתה מטרת סרק. נתניהו הוא האמצעי שנועד לקדם את המטרה האסטרטגית של התוקפים, שהיתה ועודנה פירוק המפלגה לחלקים המתקוטטים זה עם זה, ובכך למוסס את התנועה. כוונת התוקפים היא בעיקר לחתור לפירוק של רעיון הדמוקרטיה הפנימית שהמתמסד בה.

חלום התוקפים, שאותו מוליך יאיר לפיד כיום, הוא יצירת אסופה של חלקיקי מפלגות חלולות רעיונית, דוגמת תקווה חדשה וימינה, המתנהלות סביב אחוז החסימה לבחירה לכנסת, והנאבקות זו בזו עד זוב דם ועד היעלמותן. המטרה היא יצירת אותו דפוס של מפלגות, מימין ומשמאל, שמתנהלות סביב אחוז החסימה ושחולשתן מחייבת אותן להתרכז סביבו. ואולם, גם ללפיד ברור כי המבנה הפוליטי שהוא יצר, ושעליו הוא נשען, הוא שולחן עם שלוש רגליים, לעיתים שתיים, ורעיעותו משתקת נוכח יציבותה ונוכחותה של תנועת הליכוד.

יתר על כן, גם המשפט נגד נתניהו, שאמור היה להיות שובר השוויון הפוליטי ומרסק הליכוד, לא הצליח להם. הארץ התפלגה לשניים: אלה המאמינים בחפות נתניהו ואלה המסתערים לסילוקו ולקיבוע אשמתו עוד בטרם נשמעו העדויות לאשמתו. כשעננת המשפט בהובלת היועץ משפטי מתבהרת, מתברר שהיועץ מכריז כי סילוק נתניהו נמסר לידיו כמשימה מאלוהים להצלת "העם היהודי". אלא שאותו העם, שבשמו מדבר היועץ, עומד נדהם מול קרקס הוכחות הסרק שמתפוגגות מול כל משב רוח. בכל מקרה, אותו חלק בעם היהודי, אנשי הליכוד שהוצאו בהבל פה מכלל ישראל על ידי היועץ החכם, מתמיד בתמיכתו בליכוד. המתקפה הפוליטית־משפטית לא יצרה את הסחף ואת המשבר שחזתה.

תוצאה דומה היתה לכל המאמץ שהשקיעו לפיד ומפלגתו לנסות להעביר אליו חלק מאנשי הליכוד. שוב ושוב הוצע לבכירים ולזוטרים בליכוד עולם ומלואו אם ינטשו את הליכוד ויצטרפו לשורותיו. התוצאה, בגדול, היתה יוק. במפלגתו של גדעון סער, על נסיכיה הכושלים, סברו שחברי הליכוד יצעדו בעקבותיהם. בפועל, סער התפוגג זה מכבר כחלופה בימין. אצל נפתלי בנט ואיילת שקד הובילה נטישתם למעמד של מנהלי המדינה, אולם גם הוכיחה כי זנחו כל הבטחה ורעיון פוליטי שבשמם קראו קודם. הימין הגיב בהתאם והוקיע אותם מקרבו. גם כשסער ובנט "על הסוס", הציבור שעל בסיס קולותיהם הם נבחרו מתרחק מהם ורואה בהם את הצירוף הגרוע ביותר ביחס לדמותה של ישראל.

אם כך, מהו סוד התעלומה לעוצמה של הליכוד? בפשטות, הליכוד הוא הזירה היחידה של דיאלוג לאומי, פלורליסטי ודמוקרטי, היוצר שיח לשיתוף בין קבוצות מגוונות על אופי החברה והתרבות בישראל.

בשמאל השיח המרכזי הוא של דיכוי האחר, השתקתו והעלמתו במסווה של פרוגרסיביות, בעוד תנועת הליכוד אינה מתנהלת על בסיס אדנותי של השתקה והדרה, אלא רואה בצמיחה של שיתוף כלל לאומי החלק המרכזי בפעילותה. כאשר בתנועת הליכוד מתנהלת תרבות דמוקרטית שוויונית, ומולה עומדים ליברמן וסער, בנט ולפיד, שאצלם תוצאתה של כל פעילות במפלגה ידועה מראש, הליכוד הופכת למוקד שעדיין סוחף ומאחד את חבריו, בין שהתנועה מצויה בקואליציה ובין שבאופוזיציה.