פיצוץ התחמושת שהוסתרה במסגד במחנה הפליטים בצור שבלבנון, מפנה שוב את תשומת הלב לאופיו הברברי של המאבק הפלשתיני נגד ישראל. לא מדובר במאבק לאומי לגיטימי, הנוקט לפעמים שיטות פסולות, אלא באסטרטגיה הבנויה כל־כולה על ניצול העכבות של בני-תרבות המשתדלים לא לפגוע בילדים, באזרחים בלתי מעורבים, בבתי ספר ובבתי תפילה, בשירות הטרור של חסרי תרבות וחסרי עכבות ערכיות כלל.
הבעיה אינה רק בטרוריסטים עצמם, אלא באותם חלקים בחברה הפגומה ההופכים דווקא את החלאות הללו לדמויות המופת של העם הפלשתיני, ומחנכים את הדור הבא לרדת לשפל המדרגה הבלתי אנושי של התנהגותם. המאבק שהעם הפלשתיני מעלה על נס מטמין את הפצצות והטילים, שנועדו להרוג יהודים באשר הם, בקרב ילדיו ומתפלליו. הוא נועד להעמיד את ישראל בפני ברירה שטנית: לאפשר רצח ילדים ואזרחים יהודים בשל הימנעותה מפגיעה במסגד או בבית הספר שבו מאוחסנים הטילים, או להרוג ילדים ומתפללים ערבים במהלך הניסיון למנוע את הרצח הזה.
כמו המשטר הברברי בטהרן, ששלח את ילדיו להתפוצץ בשדות מוקשים כדי לפנות את הדרך לצבאו, כך הפלשתינים מקדשים את מאפייני המאבק המשתמש בילדיהם כנשק בחזית המלחמה. כך, למשל, נשטף מוחה של ילדה בת 14 באופן שהביא אותה בשבוע שעבר לנסות לרצוח אם יהודייה בירושלים המוליכה את ילדיה, בציפייה שהרצח יעשה את הדוקרת לגיבורה לאומית ויזכה את משפחתה בתשלום קבוע מן הכסף שהרשות משנוררת באירופה. בתיק שנשאה הילדה נמצאו ספרי הלימוד עם מסרי ההסתה הפרימיטיביים, המשמשים לאותה שטיפת מוח במערכת החינוך הפלשתינית ובשיח הציבורי בחברתה (שגם הם ממומנים על ידי האירופאים). מימי האינתיפאדה השנייה זכורים הילדים עם חגורות הנפץ ומטען החבלה שהוברח בתחבושות של פלשתינית מעזה, שזכתה לטיפול רפואי בישראל.
מעגל הסייענים, המתרצים והתומכים העקיפים חורג מן הפלשתינים, האחראים לכך ישירות. את הטרור בלבנון מארגנים סגן מנהיג חמאס, סלאח אל־עארורי, ומאג'ד חיידר, הפועלים מטורקיה בחסותו של אותו ארדואן המתחזה לאחרונה כמי שחותר לשיפור יחסיו עם ישראל. חברי כנסת ערבים מתחבקים עם כל טרוריסט משוחרר. בשבוע שעבר מיקדו את דאגתם הצבועה לזכויות האדם בשלומו של טרוריסט פלשתיני במהלך ניסיון הרצח של אזרח יהודי אקראי, תוך אדישות מופגנת לקורבן.
העיוות של המאבק הלאומי הפלשתיני מתבטא לא רק בשיטותיו, אלא גם ביעדיו. מול דעת הקהל במערב ובישראל הם מתחזים כמי שחותרים להקמת מדינה לצד ישראל, ואילו בקרבם מחנכת אפילו האליטה של הערבים אזרחי ישראל לשלילת עצם הלגיטימיות של המדינה היהודית. החולניות של השניים - השיטות והיעד - משתקפת ביחס לפרעות לוד ועכו בימי מבצע שומר החומות. חבר הכנסת לשעבר מוחמד ברכה, יו"ר ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל, שיקף את גישתם המחבקת של פרנסי המגזר הערבי למחוללי הפוגרומים ואת תביעתם להביא את "פלשתין" ללוד ולעכו. את השתוללותם הברברית, במה שכינה "האינתיפאדה האחרונה", תיאר כ"התנגדות מול כוחות הטרור הציוניים" שניסו, לדבריו, להסיר את לוד ועכו ממפת פלשתין. הפורעים הללו "התעוררו, התקוממו ואמרו: כאן פלשתין, היא נקראה פלשתין בעבר, והיא נקראת פלשתין פעם נוספת".
החברה הפלשתינית, המעלה טרור ברברי כזה על ראש שמחתה - בלבנון, בעזה, בירושלים ובמדינת ישראל - מעוררת בוז יותר מאשר זעם. גם אויבים אפשר לכבד, אפילו בעת מלחמה. לאויבים כאלה, שאינם דואגים אפילו לחיי ילדיהם ולקדושת מסגדיהם ומשתבחים ברצח שכניהם, ראוי לא רק לָבוז - אלא גם לשלול מהם את הכלים הריבוניים שבהם משתמשות אומות בריאות לצורך בניית אומה. על יסוד עברם הרחוק והקרוב, ברור שהפלשתינים צפויים לנצלם כהזדמנות להרג ולהטלת אימה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו