סער, כסמל לתום עידן ה"נסיכים" בליכוד

הסקרים אינם מחמיאים לגדעון סער, בלשון המעטה. סקר אחר סקר חוזה לו חידלון, ומצביע על כך שהציבור מבקש להראות לו את הדרך המהירה החוצה מהזירה הפוליטית. סער נכשל במשימה המרכזית שלו, שהיא לצרף ציבור גדול ויציב שיאמין בו וברעיונותיו. גם בסקרים המיטיבים עימו, הציפייה היא שמפלגת תקווה חדשה תקבל 2.4% בלבד, בעוד אחוז החסימה עומד על 3.25%. השינוי שאליו סער ייחל לא הגיע.

סער הצטרף למחנה "רק לא ביבי" אחרי שהתמודד על ראשות הליכוד מול נתניהו וכשל. הציפייה שלו היתה שנטישת התנועה שבה צמח והקמת מפלגה חדשה יובילו לזעזוע, שיוביל לסילוק נתניהו מכהונתו כיו"ר התנועה. לחלופין, סבר שרבים מהליכוד ילכו אחריו, ובכך יקים את "הליכוד ב'" בהנהגתו. בחלומו, הנסיך הנוטש ראה עצמו צועד קוממיות חזרה למרכז הליכוד ומתקבל באהבה ונישא על כפיים ומביא גאולה למפלגה שסטתה מן הדרך. תקווה חדשה זו קרסה וחלפה מן העולם.

עזיבתו של סער לא הטילה ולו אדווה קטנה על התמיכה בנתניהו ובליכוד. גם אלה שצעדו אחריו בבחירות האחרונות התעוררו מהחלום ופנו למקומות אחרים, כשהבינו שמסע הנקמה שלו הוביל אותם להתחברות למחוזות הזויים של הממשלה הנוכחית. המהלך שנקט, בעזיבת הליכוד ובחבירה לממשלת לפיד־בנט, מחלחל לתודעתו כסוג של משבר שהולך ומתעצם, ומביא אותו למסקנה שעליו לחפש "קהלים חדשים". להמציא עצמו מחדש.

רעיון הנקמה של סער בנתניהו הוא מניע חשוב, אולם הוא אינו חזות הכל לפעילותו. סער מנקודת מבטי הוא מהלך היסטורי, אולי אחרון, של דור הנסיכים בליכוד - דן מרידור, בני בגין, לימור לבנת, מיכאל איתן ודן תיכון - שהצהירו בראש חוצות שלא יצביעו לתנועת הליכוד בהנהגת נתניהו. צמיחתו של הליכוד במהלך העשור האחרון הובילה לשנים ארוכות של ביסוס ההגמוניה הרעיונית והארגונית של הליכוד, שאחד ממרכיביה היה השילוב המואץ של חברי כנסת מזרחים שהנסיכים ביקשו לבדל עצמם מהם: אמסלם ורגב, זוהר ואוחנה, קרעי וגמליאל, שטרית ודיסטל אטבריאן, כל אלו גילמו עבורם משא שקשה להם להשלים עימו.

הנסיכים, שראו את נתניהו נותן גיבוי מלא לצמיחתו של המעמד הבינוני המזרחי, מבקשים לחזור למעשה למפלגה "דקה ואצילית", שבה תנועת החירות תהיה סרח עודף למפלגות השמאל.

מאז ימי הדמוקרטיזציה בליכוד שהוביל יצחק שמיר, מצאו עצמם הנסיכים תחת החובה וההכרח להגיע להתאמות ולהסכמים עם הפלבאים מהשכונות. מספרים על עזר ויצמן, אחד מבכירי הנסיכים בליכוד, כי התבטא במידה לא מבוטלת של זעזוע במילים הבאות, ביחס למציאות שנתקל בה במרכז חירות, שבה יוצאי עדות המזרח ועיירות הפיתוח הפכו גורם דומיננטי: "פתאום אני רואה את השק"מיסט שלי קובע לי מה לעשות ואיך להתנהג".

למרות הכל, נמצאה בשנים הקודמות הדרך לגישור ולשיתופי פעולה, אולם לנוכח משטמת השמאל וערוגות השנאה ששברה שיאים, החליטו הנסיכים כי עדיפה דרכם עם "נסיכי השמאל" - זנדברג, הורוביץ ועבאס - על פני שותפיהם בליכוד. הנסיכים נוטים לתלות את האשם בנתניהו, אולם בפועל, כל משפט שהם אומרים עליו הם מסיימים בסלידה מחברי הכנסת המזרחים בליכוד. סער הוא הביטוי הפוליטי לדרכם של הנסיכים. בנאומיו הוא מצקצק בלשונו עד כמה דרכו נכונה וצודקת, וכי הסכנה לאופייה ולעתידה של ישראל שרירה וקיימת. מעניין אילו קהלים חדשים יבקשו לצרוך את מרכולתו החדשה?

סער עומד היום בראש מפלגה "דקה", שנמצאת בפני היעלמות פוליטית, וצועק בקולי קולות כי היא "אצילה". אולם לאט־לאט נסגרות האפשרויות שעומדות בפניו. כל שנותר לו הוא להצטרף למחנה המרכז, ולפלס את דרכו בצפיפות הגדולה שיש שם בין לפיד וגנץ להתפוררות תופעת ימינה. אף אחד לא יתפלא אם בבחירות הקרובות ייבלע במפלגת המנהיג של יאיר לפיד, ובכך יביא לידי סיום את עידן הנסיכים.