"על שלושה פשעי ישראל", מקונן הנביא עמוס, "ועל ארבעה לא אשיבנו. על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעליים". ראשית קובל הנביא על מה שקרה כאן. עצם העוול והאיוולת. ואז הוא מתפנה לשאלת המחיר. למה? בשביל מה זה היה חשוב? יום אחרי שקראו את הפרק הזה בהפטרה, הלך נשיא המדינה יצחק הרצוג להדליק נר חנוכה במערת המכפלה, והדיון שהתפתח כאן ביומיים האחרונים סביב האירוע הזה הוא כל כך מקומם וכל כך מיותר, עד שהוא צועק את אותה תהייה בדיוק.
הפשע הראשון הוא עצם העניין. העובדה שמישהו צריך לעמוד ולהסביר מדוע נשיא המדינה צריך להדליק נר חנוכה במקום שבו הכל התחיל - בפיסת הקרקע שאילולא היא, ספק אם היה בכלל איזשהו תוקף לכל הרעיון הציוני ולכל טענת הזכות הבסיסית שלנו על אדמתנו - היא מטורפת וגם מגוחכת להפליא. נניח רגע לעובדה שרוב עצום של אזרחי ישראל ואוהביה, גם כאלה שלא רואים בעין יפה התיישבות יהודית בלב אוכלוסייה פלשתינית, מאמין שמערת המכפלה היא סלע קיומנו. נניח לזה. חוסר היכולת של השוליים השמאלניים לבצע את ההפרדה בין הוויכוח על כפר שבמחלוקת בלב השומרון, לבין הבעת אקט ריבונות סמלי בנכסים היסטוריים לאומיים שאין לגבי תפקידם ההיסטורי שום מחלוקת - הוא טיפשי וילדותי, ומוכיח שפוזיציה פוליטית היא מעל הכל.
הפשע השני טמון בתגובה שהגיב לאירוע ח"כ איימן עודה בטוויטר. "הרצוג", כתב עודה, "לא הלך להדליק נר חנוכה. הוא הלך להבעיר את חברון". כן. גם אברהם אבינו לא הלך לקנות את מערת המכפלה מעפרון החיתי בכסף מלא. הוא הלך כדי לדרוך על הנרטיב החיתי, להשתלט על אדמות מולדתו, לנכס את תרבותו ולהבעיר את המרחב החיתי.
די עם הטון המאיים הזה, שכבר יצא מכל חור. הטענה המפוקפקת שאומרת "אם תעשו דבר שלא מוצא חן בעינינו - נשתולל, יהיה בלאגן, יישפך דם, ואתם תהיו אשמים בזה כי עצבנתם אותנו" - צריכה להיות מודרת מהשיח לא רק כי היא שקרית ומניפולטיבית, אלא כי היא ילדותית ומצחיקה. המדינה היהודית והדמוקרטית מחליטה איפה ידליק הנשיא נרות חנוכה, ומי שלא מוצא חן בעיניו - יתכנס ממול להפגנה שקטה ויניף שלטי מחאה.
אבל הפשע השלישי הוא החמור מכולם. "ואביון בעבור נעליים". עמדות הקצה האלה, שמצליחות לראות באקט המקסים של נשיא ישראלי, במדינת ישראל הריבונית, מדליק את החנוכייה בת האלפיים שנה במערת הקבורה המקודשת בת ה־4,000 שנה, עניין בעייתי ושנוי במחלוקת - הפכו בעשור האחרון, בעמל רב, הסברתי ודמוגרפי, לדעות שהן מחוץ לשיח הרגיל והמקובל. זה לא שהן לא לגיטימיות. כל דעה לגיטימית במרחב השיח הדמוקרטי. אבל הן נהיו מה שהן צריכות להיות - עמדות קצה שיש להאזין להן בעניין, לדחות אותן מיידית ולדאוג שהן לא יצליחו שוב לסלול את דרכן אל ליבת השיח.
והנה, הן כאן. ממש כאן. בלב השיח. מדברים בהן ודנים בהן. ואפילו אני כותב עליהן ומתפלמס איתן. השיח המדיני־לאומי נסוג 20 שנה לאחור. ובעבור מה? בעבור נעליים. הפרחים והסביבונים לימינה ולתקווה חדשה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו