הסוקלים ברינה

במחנה השמאל לא מפסיקים להזהיר ולהתריע מפני הסתה ורצח שנמצא מעבר לפינה. הם פורסים את משנתם הסדורה על פני מודעות ענק ובציוצי תוכחה ברשתות החברתיות. אלא שבפועל מה שאנחנו רואים הוא הסלמה מעוררת דאגה בשיח הקיטוב שעולה מערוגות השמאל עצמו, ולא רק מהשוליים, שנלווים לו מהלכים כוחניים במוקדי הכוח הממשלתיים שניתנו להם לאחרונה.

דוגמה אחת מני רבות היא גיא מרוז, עיתונאי ומגיש טלוויזיה שגדל בקיבוץ תל יצחק, שקרא לאחרונה בפומבי לסקול באבנים את חברת הכנסת מירי רגב. למה? לאחר מותו הטרגי של תינוק שנשכח במכונית הגיבה חברת הכנסת, לשעבר שרת התחבורה, ותבעה יישום מהיר של הצעותיה, שאמורות היו להביא לצמצום משמעותי בטרגדיות מעין אלה. הצעות אלה נדחו על ידי שרת התחבורה הנוכחית מרב מיכאלי. מבחינתו של מרוז, רגב הגדישה את הסאה ולא היה אפשר לעבור לסדר היום, ולכן הציע: סקילה באבנים.

הסקילה, לידיעתכם, היא מצורות ההריגה האיטיות, המכאיבות והמשפילות המבוצעות על ידי המון זועם. שעות ספורות לאחר מכן מרוז הודיע, כשהסבירו לו שהוא כנראה חשוף לתביעה על כוונה לפגיעה בחברת הכנסת, כי לא התכוון למה שאמר, אלא רק לסקילה וירטואלית. כאילו לינץ' באינטרנט הוא לא צורה של בריונות. אבל למי אתם מאמינים? לגיא הראשון, הסוקל באבנים, או למרוז השני, הווירטואלי?

אם חשבתם שזה מסתיים ברשתות החברתיות, מוטב לעיין בעיתון הבית של האליטה התרבותית, שבו תראו מה כתבה על כלל אנשי הימין המנהיגה של מפלגת השמאל המרכזית הוותיקה, חברת הכנסת לשעבר זהבה גלאון: "התשובה לימין פשוטה: תקשיב, יא חתיכת בהמה גזענית, הומופובית, שונאת זרים, שונאת נשים, שחותרת לגרור אותנו למשטר טליבאני - איננו פוחדים ממך. יש לנו עקרונות: שוויון, אהבת האדם, חירות, אחווה. ועכשיו לך מפה, לפני שנטפל בך כמו שטיפלנו בפשיסטים המקוריים". זו, בעיני השמאל, אינה בריונות והסתה, וכל שנותר להם הוא רק להוציא את הגיטרה ולשיר סביב מדורת השבט את השיר של ג'ון לנון "Imagine".

מאז הקמת הממשלה של לפיד־בנט עולה גל שנאה יוקדת של השמאל כלפי הליכוד ותומכיו. זה כמובן לא כל השמאל, שהרי המחנה מורכב מהמון פרטים שיש להם דעה אינדיבידואלית העומדת כידוע בפני עצמה ואינה מתנקזת לעמדתם של מרוז וגלאון. אולם אנחנו צריכים לשים לב כי השמאל הפוליטי שפעם חרט על דגלו "הליכה אל העם", נדם ונגוז.

יצירת קשר חברתי־פוליטי של ניצן הורוביץ או תמר זנדברג עם תושבי אשקלון וטבריה, מגדל העמק וצפת הפכה לעניין של חרדה ורתיעה, אולי בעיקר של סלידה, מכל עניין שהוא מזרחי. מחנה השמאל הפך ספוג במשטמה לכל מי שאינו דובר את "שיח האוניברסליות" המתעתע, שנועד לקדם אך ורק את האינטרסים המעמדיים שלו. כך, למשל, אחת ההחלטות הראשונות של השרה מיכאלי היתה לבטל את התוכנית לחבר את אשקלון וירושלים בכביש חדש. הפריפריה תמשיך לחוש תחושת מצור, העיקר שמיכאלי תמשיך לחזק את מדינת תל אביב.

הסוקלים ברינה בתוך ערוגות השמאל נוסח מרוז וגלאון מאשימים את הליכוד בכל כישלון שהביאו הם על עצמם. הליכוד הפך להסבר של השמאל, שרואה עצמו כ"יפים והצודקים" ועד כמה המציאות שלהם היא האמת היחידה שאסור לסטות ממנה. בפועל הם ויתרו מזמן על הפריפריה, על השכונות, על עיירות הפיתוח, למעשה על הקשר עם רוב רובו של העם, והם נשענים על צירופים של מאבקי כוחות בתוך הימין כדי להגדיר לעצמם זהות פוליטית. הם ממשיכים להיאחז באותה שיטה של תמיכה בעשירים והשבעים של קיבוץ ניר דוד נגד שותפות מינימלית עם תושבי בית שאן. הם לא עמדו עם תושבי בית שאן במאבק הצודק והמוסרי שלהם מול תושבי קיבוץ ניר דוד שסגרו את הנחל. השמאל ממשיך לברוח מכל בשורה של התחדשות ונאחז בניכור ובסלידה מכל מה שאינו דומה לו.