יש שירים שהם הרבה יותר משירים. שירים שתופסים אותך לא בגלל האיכויות יוצאות הדופן שלהם, אלא בזכות הצלחתם ללכוד משהו מהלך הרוח של התקופה, לדייק, לאבחן ולנסח. כזה הוא "קורבן" של רביד פלוטניק, שבשלוש דקות וקצת אומר את מה שרבים מאיתנו חושבים.
"זה החילונים הנוכרים הכופרים. זה הדתיים, זה הדוסים התפרנים החופרים... זה השמאל הרדיקלי, הימין הקיצוני. זה ביבי, אתם יודעים מה? זה ביבי!... זה הכל, הכל מלבדי". כאלה אנחנו לאחרונה, וככה נראה השיח הפוליטי שלנו. כל צד מתהדר בצדקת דרכו, מסתגר באחד מצידי חומה מבוצרת, ומשגר משם בליסטראות מילוליות לעבר הצד האחר.
שיאה (הזמני) של מלחמת האזרחים הלא מודעת שבתוכה אנו לכודים הוא שרשרת הטוקבקים שמפרסמת לאחרונה זהבה גלאון בעיתון "הארץ". גלאון אינה מנסה עוד לשכנע, היא כבר מזמן עברה ללבוש את חליפת האיומים. באדיבות גידופים דומים שממטירים נציגי ימין שונים לעברם של נציגי השמאל, הולכת המציאות הישראלית ומזכירה יותר ויותר סצנה מסרט של טרנטינו: כל צד מכוון אקדח אל קודקודו של הצד שמנגד, מאיים ומאוים, ושניהם לפותים בחיבוק מוות, במאבק המבטיח הפסד לכולם.
התמונה העולה מהסקרים האחרונים ברורה: לשום סיעה אין רוב מוחלט. אפשר לייחל להזזת מנדט אחד מצד לצד, אך רוב אקראי לא ישנה את התמונה: החברה הישראלית מפוצלת בין שני מחנות, ושום תזוזה משמעותית אינה נראית באופק. למצב הזה סיבות רבות, ונדמה שאחת המרכזיות היא המעבר שעשינו מאידיאולוגיה לסוציולוגיה. הוויכוח הפוליטי מוצג היום כשיקוף של הפערים המעמדיים המתקיימים בחברה הישראלית. פעם נטינו לראות בעמדה פוליטית תולדה של חשיבה מעמיקה ומנומקת, אך כעת היא מוצגת כתוצאה ישירה של בית הגידול החברתי שלנו; פעם היה מקום לוויכוח, חריף ככל שיהיה, לשאלות אידיאולוגיות, היום ויכוח כזה הולך ונתפס כבזבוז זמן מוחלט. אמור לי היכן גדלת, ואומר לך מהי עמדתך. ינקות בעיירת פיתוח, ילדות בקיבוץ, נעורים בישיבה תיכונית או מגורים בצפון הישן של תל אביב מוצגים כגורמים מכריעים בעיצוב זהותנו, ובבחירת הפתק ששמנו ועוד נשים בקלפי של הבחירות הבאות.
בגישה זו יש מידה של צדק. האדם הוא תבנית נוף מולדתו, אבל גם הרבה יותר מזה. תחנת מוצא אינה בת שינוי, בעוד יעד - כן. פוליטיקה חייבת להיות מבוססת תחילה על טיעונים אידיאולוגיים וערכיים ועל ניסיון תמידי לשכנע את האחר. בפוליטיקה המבוססת על מעגליים חברתיים אין טעם בהחלפת דעות. המפלגה המנצחת היא זו שלאנשיה היה יותר כוח, אך לא בהכרח חזון. ניצחון כזה אולי מבטיח שגשוג זמני, אך גם מגביר את תאוות הנקם של המפלגה שמנגד. התוצאה היא זירה פוליטית של כיפופי ידיים ולא של שיח.
נדמה כי הדרך היחידה לחלץ אותנו מהתיקו המצמית שאליו נקלענו היא לשוב ולדבר אידיאולוגיה. להתווכח על היחס הראוי לעבודה מאורגנת, למשל, או על הצורך בהפרדת הדת מהמדינה. אם נמשיך לדבר על "ישראל הראשונה והשנייה", לא נצליח לזוז. אם נרגיש שאנחנו עם, נוכל להתחיל ללכת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו