לחזור ולהתיישב

בלי ששמנו לב, השתרשה נורמה נגד התיישבות. בערים הגדולות, בייחוד בתל אביב ובירושלים, יש תנופת פיתוח אדירה. מנגד, במרחבים "הרחוקים" כביכול (מה כבר רחוק בארץ הקטנה הזאת?), ההתיישבות והפיתוח מנומנמים.

חדלו מלהקים יישובים חדשים, והתפתח הלך רוח שלילי אפילו כלפי פיתוח התחבורה, שהיא תנאי חשוב ליכולת להעביר חלק מהאוכלוסייה הצומחת אל ערים שאינן ב"מרכז הארץ". שרת התחבורה ויו"ר מפלגת העבודה, מרב מיכאלי, לגלגה על מלבישי "שלמת בטון ומלט", כשהסבירה מדוע ביטלה את התוכנית לחבר את אשקלון וירושלים בכביש חדש. ועוד ידה נטויה נגד שדה התעופה בעמק יזרעאל. המפלגה שבראשותה מתכחשת לעברה ההתיישבותי. מה למיכאלי ולאינטרסים של ערי פריפריה כמו אשקלון, או לתחושת המצור שחשים במרחב הכפרי של ישראל, כמו שהעידה במדור זה (27.10.2021) ראש המועצה האזורית עמק חפר, גלית שאול?

גם ראשי ערים בפריפריה, הסובלים ממדיניות כמו זו של מיכאלי, פועלים גלויות נגד הקמת יישובים "מתחרים" בסביבותיהם. הם פועלים במסדרונות השלטון בשדולה אנטי־התיישבותית נמרצת יחד עם ארגוני סביבה, ומקבלים לשם כך תמיכה מפקידי האוצר, החרדים לקופה הציבורית.

זה שינוי מהותי בחברה שהיתה פעם חברת מיישבת מובהקת. איך הוא התחיל, ומה הסיבות המתמשכות לנטישת מה שנחשב לא מזמן כמשימה עיקרית בחברה הישראלית? איך קרה שבאזורים חיוניים לנו, כמו רמת הגולן, הגליל העליון, בקעת הירדן והנגב, נעצרה למעשה ההתיישבות, כפרית או עירונית?

הגורם הראשון היה משבר בתחום שכונה פעם "התיישבות חלוצית". זו דעכה בהדרגה, ולכן גם לא באה אחריה התיישבות עממית, כמו שקרה בהתיישבות בארץ בתקופותיה המוצלחות. התוצאה היא דשדוש של מקומות כמו קצרין, עליבות של מקומות כמו מעלה אפרים, ודריכה במקום של ערי הגליל. המדינה כשלה גם ביישוב האוכלוסייה הערבית בערים מודרניות בגליל במקום בכפרים ענקיים המכונים בטעות ערים, וכשלה בריכוז הבדואים של הנגב בערים כאלה, אף שהן תנאי הכרחי לשיפור בחינוך, בתעסוקה וברמת החיים שלהם. החידלון היישובי של ישראל פגע גם ביהודים וגם בערבים אזרחי המדינה.

הגורם השני שהשפיע לרעה על היחס להתיישבות הוא טיפוח היחס השלילי ל"התנחלות", כלומר להתיישבות ביו"ש. בעבר הרחוק התקפה על ההתיישבות היתה טאבו. אבל אם מתנגדים מוסרית ל"התנחלות", מפתחים בהדרגה אדישות גם ל"התיישבות". ההפרדה בין זו לזו מזיקה לשתיהן. ראש העין, אריאל, אביתר ומעלה אפרים הן ציר התיישבותי אחד, וכך גם ירושלים, מעלה אדומים ועיר שצריך להקים במרחב הסמוך לאלמוג בבקעה.

הגורם המעכב השלישי הוא הדרישה לשמור על מרחבים פתוחים, המובילה לדרישה לרכז אוכלוסייה ביישובים קיימים ובייחוד בערים. דרישות אלה אינן מופרכות. ראוי להביא אותן בחשבון, אבל באופן מאוזן. לעיתים אותם אנשים שהתנגדו להקמת יישובים חדשים התנגדו גם להרחבת ערים בפריפריה וגרמו לתת־פיתוח שם. והתנגדותם אוטומטית, כמעט ללא שיקול דעת. מדוע, למשל, ראש עיריית ערד, ניסן בן חמו, מתנגד להתיישבות לאורך הדרך המובילה לעירו? והרי החלופה היא התיישבות מפוזרת של בדואים שם - חלופה לא רצויה משום בחינה, במקום לרכז אותם בערים מודרניות לצד ערים יהודיות.

כמעט אי אפשר להקים יישוב בארץ, קל וחומר ערים חדשות. כמעט כל הפיתוח מתמקד במה שמכונה "מרכז הארץ", שאינו מצוי באמת במרכז הגיאוגרפי של הארץ, כמו שמבט חטוף במפה מגלה.

זה לא חייב לקרות. מדיניות ממשלתית נמרצת יכולה לשנות את כיוון ההתפתחות. המדינה צריכה ליזום הקמת ערים חדשות ויישובים משלימים ליד ערים קיימות, שחלקן צריכות להתפתח למטרופולינים במרחבים הריקים יחסית. צריך לחדול מההפרדה המושגית בין "התנחלות" ל"התיישבות", והכרחי לאזן בין שמירה על מרחבים פתוחים לבין הצורך הדוחק להמשיך את ההתיישבות בארץ.