בתחילת שנות האלפיים התמודדו קיבוצים רבים בצפון עם משברים קיומיים. חלקם היו חדלי פירעון, האוכלוסייה הזדקנה, הצעירים נטשו ובתי הילדים התרוקנו. במועצה האזורית הגליל העליון יזמו תוכנית אסטרטגית להתחדשות ולהקמת הרחבות קהילתיות בקיבוצים, ואפשרו הפשרת קרקע חקלאית לבנייה, למרות בג"ץ הקרקעות. היה זה חבל הצלה עבור הקיבוצים בשטח המועצה. שכונות ההרחבה החדשות נועדו אמנם לייצר מקורות כלכליים שיאפשרו להחזיר את החובות למדינה, אבל נתפסו גם כגורם משיכה לאוכלוסייה חדשה, שתחדש את פניו של הקיבוץ. כך נולד "הקיבוץ המתחדש".
בקריית שמונה ובמקומות נוספים, פנו תושבים מבוססים וזוגות צעירים להרחבות בהתיישבות הכפרית הסמוכה, אשר סיפקו חבילה אטרקטיבית: בית צמוד קרקע, חינוך טוב ואיכות חיים. אלא שהקיבוצים אמנם פתחו את השער לרוכשים, אך לא תמיד נפתחו אל התושבים החדשים מבחינה קהילתית ותרבותית.
קיבוץ דפנה הוא אחד מאותם קיבוצים. הקיבוץ החל להתרחב בשתי הרחבות קהילתיות קטנות, שנבנו בצמוד לקיבוץ הוותיק, באופן שמזמין חיבור בין החדש לישן. כמו בקיבוצים רבים אחרים, גם בקיבוץ דפנה הבינו שכדי להגן על אורח חיים קהילתי, יש לאמץ מסלול דרקוני של מיונים שיקבע מיהם אותם בני מזל שיוכלו להצטרף כ"חברים", ולקבל אדמה חקלאית שהוסבה לבנייה טובלת בנוף יפהפה.
אך בשלב מסוים, כשהביקוש לבתים בהתרחבות היה בשיאו, החליטו בקיבוץ דפנה להגדיר מחדש את גבולות ה"התחדשות" ולהילחם חזרה על הצביון החילוני המובהק של פעם. זה קרה ביום כיפור האחרון. דווקא ביום זה, של חשבון נפש, ראה לנכון קיבוץ דפנה להפר את ההסכם הלא־כתוב בינו לבין האוכלוסייה המסורתית, שהצטרפה להרחבה ובחרה לקשור את גורלה בקהילה ולקחת חלק בהתחדשות.
זה כמה שנים מקובלת בקיבוץ מסורת של ציון החגים ברוח יהודית, ועריכת תפילות ומנהגי חג כפי שרבים מהתושבים החדשים ספגו בבתיהם ובקהילות שמהן הגיעו. במהלך השנים אף התמסד שיתוף פעולה עם בית ההארחה המקומי, שהקצה מבנה ישן לטובת בית כנסת לתושבים ולאורחיהם. ולפתע, ללא כל הכנה מוקדמת, החליט הקיבוץ שלא תהיה יותר "כפייה דתית", ואישר לבית ההארחה לאפשר לאורחיו להבעיר מנגלים בשטח הצמוד למבנה שהוסב לבית כנסת במהלך החג. הדבר נודע לתושבי ההרחבה ברגע האחרון, מה שיצר תחושת קרע בין שתי הקהילות בקיבוץ, זו הוותיקה והחילונית - וזו החדשה והמסורתית.
הקרקעות החקלאיות הוסבו לשטחי נדל"ן מניבים, שבחלקם הצילו את הקיבוצים מגורל של קריסה והתפוגגות אל ההיסטוריה. תושבים חדשים, שהקיבוצים שיוועו להם ולכספם, נקלטו בשכונות ההרחבה, מתוך הבנה ש"הקיבוץ המתחדש" יידע לכונן קהילה מתחדשת, סובלנית ומכילה. והנה כעת, מרגע שהתחזקו והתאוששו מהמשברים שאיימו על קיומם לפני כשני עשורים, מרגישים בקיבוץ שמותר לבלום את ה"התחדשות" ולהפר את החוזה הלא־כתוב עם הקהילות החדשות שנקלטו בהרחבות. יום כיפור אמנם עבר, אבל חשבון נפש מתבקש שם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו