אופוזיציה, כיצד

כיצד על חבר אופוזיציה לנהוג בעת נאום ראש הממשלה? כיצד יש להתייחס להישג או למחדל של שרים בממשלה? של הממשלה כולה? האינסטינקט הראשוני, הממלכתי והמנומס, נוטה לקבוע כי גידוף קולני במליאה הוא דבר לא יפה שנזקו עולה על תועלתו. אודה שגם אני מרגיש כך באופן אוטומטי. שורת הדין נותנת כי מאבק חסר פשרות במחנה האחר וביכולתו להרכיב ממשלה אמור להסתיים עם השבעת ממשלה חדשה. די. הוכרע ומעתה ידברו מעשיה של הממשלה החדשה.

אז זהו, שלא בדיוק. המשימה העיקרית של האופוזיציה ושל התקשורת הבלתי מאתרגת בימים אלה היא לא לבקר את הממשלה ולבחון את פעילותה, וגם לא להשוות אותה לקודמתה ולתפוס אותה בצביעות או בשקר. המשימה העיקרית ואולי היחידה, לטעמי, היא לא להניח לשנתיים הנוראות הללו שבסופן הושבעה הממשלה הנוכחית, אלא להבין מה קרה במהלכן. איך הצליחו קבוצות פוליטיות להתעצם מעבר לכוחן באמצעות טכניקות של עלילה והפחדה, ולהביא, בסופו של דבר, בדרכים שלגיטימיותן שנויה במחלוקת - להחלפת השלטון ולהקמת ממשלה אחרת בישראל. זאת הסוגיה והיא צריכה להיות נידונה, אחת היא: כיצד פועלת הממשלה ואם היא מקיימת את הבטחותיה. אין לי שום בעיה עם תמיכה גורפת בכל מהלכי הממשלה החדשה (באמת שהיא לפעמים עושה גם דברים טובים), ובלבד שהדיון על הדרך שהוליכתנו עד הלום יתקיים. שהוא לא יסור מהשולחן.

והעניין הוא שאין שום דרך לעשות את זה, זולת צעקה. צעקה עקבית, מוגזמת, צעקה לא ממלכתית, צעקה מעצבנת. הקול הזה, שהוא קריטי לקיומה של דמוקרטיה בישראל, מושתק ונעלם. התקשורת המאתרגת, גם אם תתאמץ להיראות הגונה, תצליח במקרה הטוב להפיק מעצמה ביקורת עניינית כלפי הממשלה ופעולותיה. סיקור אובייקטיבי. זה חסר תועלת.

כי מה שצריך להיות על השולחן זה הדיון על המחיר שאותו שילמה החברה הישראלית על שאיפתו חסרת הגבולות של מחנה אחד לחזור לשלטון ויהי מה. על השנתיים הארורות האלה שקרעו את ישראל לגזרים, ולא דילגו בדרך על שום שקר ושום תרגיל מסית ושום עלילה ושום הזדמנות לליבוי יצרים. הדיון הזה לא מתקיים בשום מקום. למה? כי די, זה כבר קרה ולמי יש כוח. כי למחנה אחד נוח עם התוצאה, והמחנה האחר המום ועייף ולא תמיד מסוגל לנסח את כתב האשמה שלו. וכך מתמסמס לו הדיון, ומוחמצת ההזדמנות הגדולה לבחון מה היה פה, לעזאזל, ואיך זה קרה, ולהפיק לקח ולקיים משהו שדומה במעט להגנה על הדמוקרטיה.

והדבר היחיד שמחזיק את הדיון הזה באוויר - הוא הצעקה. קריאת הביניים הלא ממלכתית, הציוץ החצוף, הגידוף הלא מקובל, נקיטת הקו הלוחמני בהגזמה (גם כשהוא לא מוצדק עניינית), היחס לממשלה החדשה כלא לגיטימית - כל אלה הם הביטוי היחיד במרחב לעובדה שנבלה גדולה נעשתה בישראל. אופי האופוזיציה של 2021 צריך להיות שונה מהותית מאופיין של קודמותיה. היא, בהגדרה, לא אמורה להיות עניינית. אם תהיה עניינית, גם אם תבקר ביעילות ובחריצות, היא תפסיד את עיקר שליחותה: לצעוק ולצעוק ולצעוק. לצעוק כדי להבין ולתקן. וכך, בניגוד למקובל בדרך כלל, הלב הוא שאומר לשתוק. הראש מחייב לצעוק ולצעוק.