להכניס את התסכול הפוליטי לפרופורציות

חוסר נחת נרגן מאפיין את החברה הישראלית, בדגש על האליטות. חלקו מעוגן במורשת היהודית: עם שנרדף אלפי שנים ועבר רק לפני דורות ספורים את הנורא מכל, מותנה לזהות ברגישות יתר סימני אזהרה לאיום; עם שהתמחה בזיהוי הזדמנויות חדשות, מפתח במקביל רגישות יתר לסממנים לשחיקת היתרון ולמבוי סתום. חלק אחר כרוך דווקא בהצלחתה החריגה של ישראל: מדינה קטנה ומאוימת - עד לפני שני דורות בלבד גם ענייה, בלתי מפותחת וקיומה תלוי בגורמי חוץ - מאוכלסת בעם שהתכנס והתגבש בה רק לאחרונה, עדיין לא התרגלה למעמדה, המוכר במזרח התיכון ובזירה העולמית כמעצמה אזורית, מבוססת ומובילה בתחומים חשובים, ודבקה בחרדות הישנות.

חלק אחר, חשוב ומצער במיוחד, של תחושת חוסר הנחת - קשור לשיפוט המציאות הישראלית בלא מסגרת השוואתית מתאימה. חתירה אל הרצוי האולטימטיבי מחייבת משוואה המשקללת את האילוצים המקשים את מימושו המלא. כך ניתן לשפוט את ההישגים ואת הכישלונות בהשוואה רלוונטית למידת ההצלחה של הטובות והמרשימות שבין החברות האחרות, המקיימות מערכת ערכית ותרבותית דומה. הערכת המציאות בישראל בלא השוואה כזו לא רק מעוותת אנליטית, היא גם מרפת ידיים בתהליכי הבנייה והרפורמה.

הדוגמה המובהקת ביותר היא בתחום הדמוקרטיה. גם אחרי שמנפים את הקשקשנות ההיסטרית בדבר פשיזם, קריסת הדמוקרטיה ו"שלטון ארדואן" בישראל, רבים מודאגים - בצדק - מתפקודה העלוב של המערכת הפוליטית: מן המסד של מפלגות־דמה אוטוריטריות, דרך רמתם הפאתטית של חלק ניכר מהמועמדים, ועד הטפחות של הכישלון להבטיח רוב יציב לדרך כלשהי ותשלומי האתנן הסקטוריאליים הנגזרים מכך. בצל התסכול מכל אלה אפשר להתייאש מהפוליטיקה הפרלמנטרית, להפגין תחת דגלים ורודים ושחורים ומיצגים מגוחכים בחברת שותפים מפוקפקים, ולמחות בצעקנות ליד בתי פוליטיקאים ופקידים בכירים. אפשר גם לערוג ל"פוליטיקה נקייה", בשירות שלא מדעת לפוליטיקאים מניפולטיביים מן המחנה שכנגד, או להציע תרופה הגרועה מהמחלה: חקיקה שתסדיר את הפוליטיקה, ותשליט למעשה את הפרקליטות ובתי המשפט על שארית הסמכות והעצמאות של המערכת הנבחרת. אפשר, אבל מדובר בנזק או ב"ריפוי בעיסוק".

מי שרוצה להתמודד ברצינות עם הבעיה בישראל, צריך לשבץ אותה בהקשר הרחב של משבר הדמוקרטיה העולמי. שיבוץ כזה ישכנע שבעידן החדש של הרשתות החברתיות והמאבק הברוטלי על תשומת ליבם של ההמונים, אין אופציה לחזור אל המתכונת הקודמת של המפלגות ופעיליהן. שיטת הפריימריז הביאה לאחרונה לקדמת הבמה הפוליטית, מקרב אומה בת 330 מיליון איש, את טראמפ, הילארי קלינטון וביידן. בינואר השנה הסתער המון מתפרע על גבעת הקפיטול. בלונדון חווה "אם הפרלמנטים" הבריטי תרגילים המעמידים בצל את "הטריקים והשטיקים" בירושלים. הפוליטיקה הגרמנית נכשלת שנים ארוכות בגיבוש רוב לדרך כלשהי, גם בהנהגת קנצלרית בעלת כישורים פוליטיים נדירים. בצרפת קרסה המערכת המפלגתית הקיימת, מבלי שנמצא לה מחליף ראוי. ישראל "בחברה טובה".

החדשות הרעות הן שהסתגלות המערכת הדמוקרטית במענה לעידן החדש של הרדידות הפופוליסטית, כרוכה בתהליך ארוך ומתסכל. צבר רחב יריעה ומתמשך של התאמות מתבקשות, כמו פיצול תפקידי היועץ המשפטי בישראל, יתקן בהדרגה כשלים מסוימים, אך באופק הקרוב לא מסתמן מהלך מקיף שיבטיח תפקוד טוב של המערכת. גם הנוסטלגיה אינה מה שהיתה פעם; גם בעבר הסתגלה המערכת הדמוקרטית בקושי רב לשינויים חברתיים עמוקים.

החדשות הטובות הן שבכל הדמוקרטיות המבוססות - בארה"ב, בבריטניה, בצרפת, בגרמניה, וברבות אחרות - הוכיחה המערכת את עמידותה, מתמודדת באופן מניח את הדעת מול רוב האתגרים הלאומיים, ומאפשרת לחברה האזרחית לתפקד היטב, בלא סכנה של ממש לריבונות העם ולחירויות היסוד. ישראל נמנית עימן.