נראה שביידן זקוק להסכם יותר מאיראן

ארה"ב וישראל מנהלות בנושא האיראני דו־שיח של חירשים. השיח מנומס, יש רצון טוב ודיון פתוח, אלא  שנקודות המוצא האסטרטגיות והתרבותיות כה מקוטבות, עד שהסיכוי להסכמה מוגבל לשולי הדברים, ולא לליבתן של הסוגיות הנדונות. יש הבדל בין מעצמת על, ששיקוליה גלובליים ולטעויותיה (הסדרתיות) במזרח התיכון השפעה מוגבלת על ביטחונה הלאומי, לבין מדינה החיה בליבו של אזור עוין ואלים, המתמודדת עם איומים בעלי ממדים קיומיים. זה מזכיר שיחה (בלתי כשרה) בעניין הכנת "בייקון וביצה" כמחוות החיות לחוואי, כשהחזיר מעיר לתרנגולת: בשבילך זו תרומה, מבחינתי מדובר במחויבות מוחלטת (for you, it’s a contribution; for me, it's a total commitment).

ממשל ביידן רוצה למנוע מאיראן ארסנל גרעיני ואינו רוצה שתהיה מדינת סף גרעינית. הוא אפילו מודאג מחתרנות וטרור ומהגמוניה איראנית במזרח התיכון. אבל מטרתו העיקרית לצמצם דרמטית את הנוכחות האמריקנית באזור, והוא אינו מוכן להשקיע את המאמץ ואת הזמן הדרושים כדי לבנות לנוכחות הזו תחליף מקומי יעיל. ביידן, בניגוד לאובאמה בשעתו, כנראה אינו חותר להתנתק מן המנהיגות האמריקנית של הסדר העולמי ולהקרין חוסר-אונים גלובלי; אך הוא זקוק למשאביו האסטרטגיים מול האתגר הסיני ומחפש הסדר מהיר שיאפשר לו להוציאם מן המזרח התיכון. ביידן מצהיר שהוא רוצה לחזור להסדר של 2015 שטיפל בהעשרה, בצירוף מראית עין של פיקוח על מחקר הנשק, אפילו בלא העמדת פנים של בלימת פרויקט אמצעי השילוח. איראן קיבלה את מלוא תאוותה. כך בונים מדינת סף בחסות השלמה אמריקנית (ואירופית). קריקטורה מאותם ימים הציגה את מזכיר המדינה האמריקני קרי כמורה בכיתה, והתלמיד האיראני כותב על הלוח תרגיל בחשבון: P+1=0.

ההסכם שביידן מבקש לחדשו הוא הנוח ביותר לאיראן ומזיק לישראל ולמדינות הערביות, שנפגעו מן החתרנות האיראנית וחרדות לקיומן. מה שדרוש הוא איראן מוחלשת כלכלית ואסטרטגית, המתקשה לממן במיליארדים את חיזבאללה בלבנון, את הח'ותים בתימן, את המיליציות עושות דברה של איראן בסוריה ובעיראק, את פרויקט הגרעין, את הפיתוחים הצבאיים המתקדמים באיראן, לרבות טילים בליסטיים, מערכות מתקדמות נגד מטוסים וצוללות למים רדודים ואת רשת הטרור הייחודית, המכסה כמעט את כל הגלובוס. איראן הצליחה לאחרונה לממנם בצמצום על חשבון רווחת העם, שתרגם חלק ממצוקתו הכלכלית לאי־שקט פוליטי. ממשל ביידן מבטיח לפנות, לאחר השיבה להסכם שייתן לאיראן את מבוקשה, להסכם טוב, ארוך טווח ויעיל יותר, אך שומט מידיו קלפי מיקוח ואמצעי לחץ שישכנעו את האיראנים לקבלו. אם ירצה להשיג משהו שייראה טוב בהקשר הצר של ההעשרה הגרעינית, יצטרך ממשל ביידן לחזק את מעמדה של איראן בהקשר הרחב והקובע. זה רק יזיק.

איראן זקוקה למעמד של מדינת סף כדי להבטיח לעצמה חסינות למשטר ומפני אמצעי נגד יעילים לסיכול חתרנותה וחתירתה להגמוניה אזורית. ההגמוניה היא המטרה והגרעין - האמצעי. במובן מסוים, ביידן כבר נתן לאיראנים את עיקר רצונם, כשאותת להם ולעולם כולו שהפרובוקציות שלהם הצליחו לכפות עליו לסגת מתנאי הסף שהציב: קודם ביטול ההפרות ואחר כך הסרת הסנקציות. בהתנהגותו הבהיר שהוא זקוק להסכם יותר מהאיראנים. אסטרטגיית הסף הגרעינית של איראן כבר השיגה חלק ממטרתה: ברור שביידן מפנה כתף קרה ומעניש את הסעודים, מעודד את שליחי איראן הח'ותים, מסביר (בנימוס וברגישות) לישראל שיחדש את ההסכם בלא להציע מענה לעיקר חששותיה, ואינו צובר קלפי מיקוח שיאפשרו לשפר אותו בעתיד.

ברובד הבילטרלי, חשוב שביידן אישית שומע את טיעוני ישראל מראש המוסד. ברובד האסטרטגיה המדינית בחר ביידן, למעשה, להשלים עם גלישתה המדורגת של איראן למעמד של מדינה במרחב הסף. לאחר שהאיראנים הצליחו בהתרסותיהם להביאו למשא ומתן בתנאים הנוחים להם, הם יודעים להשתמש בלהיטותו להסכם וברתיעתו ממעורבות עמוקה, כדי לשכנעו לעכל את הגלישה.