מוכרחים לדבר על הגרעינים התורניים

בעשור האחרון פועלים גרעינים תורניים כמעט בכל עיר ויישוב בפריפריה. חברות בגרעין הפכה לחלק בלתי נפרד ממסלול החיים של רבים מבני הישיבות והאולפנות של הציונות הדתית, שבסיום הלימודים, אחרי הצבא או השירות הלאומי, מגיעים כזוגות צעירים לבצע "משימה" או "שליחות" בפריפריה הישראלית.

רבים מהם עושים זאת מתוך כוונה לחזק את הערים המוחלשות, במחשבה שכניסת אוכלוסיות חזקות או איכותיות תורמת לקידום מקום היעד. כשהם מלאי מוטיבציה, סיפרו לי חברי גרעינים על תחושת שליחות ציונית בבואם לעיר שסובלת מ"הגירה שלילית", ועל התגייסותם החלוצית "להציל את הפריפריה" מנחשלותה.

בשבוע שעבר כפרתי בתזת ההצלה הזו, והעליתי את הסברה הנוראית, הכמעט אסורה, שאולי המפעל הגדול הזה של "התנחלות בלבבות", כפי שמייסדי הגרעינים אהבו לכנותו אחרי ההתנתקות, לא רק שלא תמיד עזר כפי שציפו, אלא אף הזיק לתושבי הערים, השכונות ועיירות הפיתוח.

הדיון הזה מעורר הרבה אמוציות, ובצדק. עבור רבים, מדובר במפעל חיים ובתחושת שליחות שופעת כוונות טובות. אבל במציאות,כשמערבים פעולה חברתית עם הקצאת משאבים, תמיכה שלטונית ואוכלוסיות מוחלשות - נוצרים מתחים שאני מתעקשת להצביע עליהם.
ניסיתי להביא נתונים, בדקתי מדדים, וגיליתי שבמקרים מסוימים הרמה הסוציו־אקונומית של שכונות ויישובים לא עלתה מאז נכנסו אליהם גרעינים תורניים - ואף ירדה.

אחד מהדברים שבולטים הוא פרקטיקה של השתלטות, ולטעמי אף גזל ממש, של הדיור הציבורי. דירות רבות מוקצות ביישובים שונים לטובת הגרעינים, שבחלק מהמקרים אף משלמים עליהן שכר דירה מופחת - כפי שעלה מדו"ח מבקר המדינה בעניין.

המספרים לא פשוטים. 1,514 דירות מוחזקות על ידי גופים שונים - עמותות, ישיבות הסדר, ישיבות תיכוניות - הקשורים בקשר הדוק, דרך הנהלות משותפות, לגרעינים הפועלים ביישוב. הדירות האלו יכולות לתת מענה מיידי למשפחות, שחלקן ממתינות יותר מעשור לקבל דירה.

הגרעינים מאוגדים היטב דרך עמותות וגופים שקיבלו בעשור האחרון ממדינת ישראל, ומגופים נוספים, מאות מיליוני שקלים. לפי פרסומים, הגרעין המפורסם של לוד קיבל בין 2017 ל־2021 כמעט 6 מיליון שקלים ממשרד החקלאות בלבד, והקרן להתחדשות קהילות, הגוף המנהל את הגרעינים, קיבלה בתקופה הזו 9.4 מיליון שקלים.

מקום טוב להתחיל בו הוא לעשות סדר בדיור הציבורי: לבדוק ולהחזיר כמה שיותר דירות למשרד השיכון כדי שהזכאים יוכלו ליהנות מהן. בהמשך יש לפתוח את התקציבים לשקיפות: כמה מתוך התקציבים שמגיעים לגרעינים ממשרד ההתיישבות (כן, יש דבר כזה) מגיעים לגרעין, במקום להפנותם למחלקות הרווחה, למתנ"סים, לספריות, לחינוך הלא־פורמלי?

אבל אלה לא רק תקציבים, וגם לא רק סיפור על קבוצה חזקה שמגיעה לסייע לאוכלוסייה מוחלשת. מעבר לפער הסוציו־אקונומי, יש גם מתחים הנובעים משוני מופגן באורח החיים ובזהות החברתית והתרבותית. להתעלם מהיבטים אלה זה להתעלם מהמציאות, ודווקא מי שבאים מתוך שליחות וחזון של שינוי חברתי, צריכים לשמוח על הדיון הזה.