משהו ישן מתחיל

"יש ממשלה חדשה בישראל ויש ממשל חדש בארה"ב, ואני מגיע לוושינגטון עם רוח חדשה של שיתוף פעולה", אמר בנט בעלייתו למטוס, והזכיר את הקמפיין הישן שלו "משהו חדש מתחיל". אלא שכמו לגבי מפלגת הבית היהודי, שעדיין מלקקת את פצעיה מימי בנט, כך לגבי יחסי ישראל־ארה"ב: בנט מחזיר את ישראל למשהו ישן מאוד ומסוכן מאוד.

ערכים ואינטרסים. אלו שני המרכיבים של יחסינו עם ארה"ב. על הבסיס הערכי היהודי־נוצרי, השתלבו האינטרסים. ישראל היתה זקוקה לגיבוי הבינלאומי והצבאי מול רוב מוסלמי עוין, ולארה"ב נדרש מעוז קדמי מול הסובייטים שפרסו את חסותם במדינות ערב במזרח התיכון. "נושאת מטוסים", כפי שכינה אותנו ג'ורג' שולץ.

הרומן הזה עם המערב גבה מאיתנו מחירים רבים, כמו נסיגות מסיני או תכתיבים מול איומי אמברגו. אבל השותפות לערכי האמונה, התבונה והחירות של הזמן החדש, ועובדת היותנו התנחלות מערבית מול המשטרים הטוטליטריים בראשות ברית המועצות, אפשרו לראשי הממשלה מבן־גוריון ועד שמיר תמרונים דיפלומטיים סבירים. כך עד שנפלה חומת ברלין.

נפילת מסך הברזל והגוש הקומוניסטי הביאה לשינוי דרמטי ביסודות הברית הזו. המערב התגלה כמי שנלחם נגד האויב, אך לא נגד האידיאולוגיה. יום סיום המלחמה פתח את שערי המערב לחייליו של מרקס, ורבים נשבו בקסמי השוויון הרדיקלי. השמאל הניאו־מרקסיסטי הפך לזרם מרכזי במערב, ערכיו הוטמעו במפלגות הדמוקרטיות, שקידמו סדר יום אוניברסלי והפשיטו את האדם המודרני מזהותו. לא אל, לא מלך, לא גיבור. לא זהות דתית, לא זהות לאומית, גם לא זהות אישית.

גם מפת האינטרסים השתנתה. בעיניים מערביות, תום המלחמה הקרה הפך את ישראל מנכס לנטל, המחיר שהמערב שילם בשביל ישראל מול העולם המוסלמי הפך למיותר. קובעי המדיניות בירושלים הפנימו והקשר עם ארה"ב הפך משותפות לתלות. לילד הרע שנולד ממערכת היחסים החדשה הזו קוראים: הסכמי אוסלו. החשש שהמערב החדש יזרוק את ישראל מתחת לגלגלי האוטובוס במזרח התיכון, הביא את רבין לחתום. הוא לא חתם עם ערפאת, הוא חתם עם קלינטון.

אדריכלי אוסלו לא חששו מהשינוי. להפך, השמאל הישראלי הרגיש בבית במערב החדש והמרקסיסטי. יחד עם חבריהם האירופאים שבנו על יסודות אלו את האיחוד האירופי, הם טוו כאן את המזרח התיכון החדש. הסכמי אוסלו היו רק הפתיח. אלא שאז הופיע נתניהו וקלקל את החגיגה.

בעמל דיפלומטי רב־שנים, נתניהו לא ויתר למערב. הוא קשר קשרים עם מדינות לאום וגורמים שמרניים ודתיים מדרום אמריקה ועד מזרח אסיה, וכמובן בארה"ב שבה יש לו מעמד מיוחד בדעת הקהל. הוא העמיד מחדש את ישראל כמודל לחיקוי, מדינת סטארט־אפ שמתגאה בסלע קיומה במעמקי הר הבית, ראש חץ מערבי מול השאיפות האימפריאליות של האסלאם הרדיקלי.

המעמד המדיני הייחודי שיצר החזיר גם את האיזון ליחסי ישראל־ארה"ב. הפסגה של דוקטרינת נתניהו היתה נאומו בקונגרס ב־2015. מול הממשל העוין של אובאמה, בביתו שלו בגבעת הקפיטול, עמד ראש הממשלה של ישראל ודרש מהמערב חשבון נפש עמוק על ערכיו ועל מדיניותו. הוא גם הבהיר לשומעיו כי איתם או בלעדיהם, ישראל תשמור על זהותה ועל עוצמתה. לילד של מערכת היחסים הזו עם ארה"ב קוראים: הסכמי אברהם. ימים ספורים אחרי הנאום, סיפר נתניהו, פנו אליו מאיחוד האמירויות. הם הבינו שישראל חדלה להיות בת חסות של ארה"ב, ושבה להיות שותפה אסטרטגית שכדאי לעשות איתה עסקים.

כשלפיד מפנה עורף לבעלי הברית במזרח אירופה ומעדיף ארוחת צהריים באיחוד האירופי, כשבנט מחרים במכוון את המנהיגים הרפובליקנים והאוונגליסטים בארה"ב, השחקנים במזרח התיכון מתאימים את עצמם. דובאי מברכת את הקצב מטהרן, סעודיה חותמת ברית הגנה עם רוסיה, ויצוא הבלונים בעזה מרקיע שחקים. כולם מבינים שבנט מחזיר אותנו לעידן אוסלו.