ביום רביעי הבא יחלו מאות אלפי בני נוער מהפריפריה את לימודיהם בחטיבה העליונה המובילה לתעודת בגרות, שתזכה אותם בכרטיס כניסה למוסד אקדמי. השאלה היא: מה באמת יחכה להם בתום לימודיהם, מה יציע להם קצין המיון בצה"ל? עם או בלי תעודת בגרות, כמה מהם ישתלבו בתפקידי מנהלה, וכמה ביחידות עילית כמו 8200 או בגלי צה"ל? כלומר, האם יצטיידו בכישורים ובקשרים הנדרשים להצליח בעולמות העסקים, התקשורת והבידור? האם מדינת ישראל מעניקה שוויון הזדמנויות לנערים ולנערות מהפריפריה?
לכאורה, התשובה חיובית. בעשורים האחרונים השקיעו משרדי האוצר והחינוך מאות מיליונים בפרויקטים הממוקדים באוכלוסיות מעוטות הכנסה, בשאיפה להגדיל את שיעור הזכאים לתעודת בגרות בפריפריה. על פי נתוני הלמ"ס, השקעות אלו נשאו פרי, ובניגוד לטענות חסרות השחר של השמאל הרדיקלי, שיעור הזכאים לבגרות גדל במגזרים היהודי והערבי, בעכו, בלוד, בנתיבות, בבית שאן ועוד.
מצד שני, אם מתבוננים דרך הפריזמה המעניינת והמדוברת יחידת המודיעין 8200 - המציאות נראית פחות שוויונית. מבט חטוף בבוגרי היחידה, בית היוצר ליזמי היי־טק, חושף הומוגניות ברורה: גיל שויד, שלמה דברת, ניר צוק - כולם מיליארדרים, כולם גדלו בירושלים או בתל אביב ובנותיה.
המדינה חותרת לשוויון הזדמנויות, בעוד המציאות מורה על פער בתוצאות. הפער נובע, בין השאר, ממאבקי אינטרסים וממאבקי שליטה והגמוניה תרבותית. למשל, גלי צה"ל - המקבילה של 8200 מהמאה הקודמת - תחנת הרדיו שאף פעם לא היתה הבית של כל החיילים, אלא של חיילים משכונות מסוימות בפרברי צפון תל אביב. התחנה מעולם לא היתה, בפשטות, תחנת עגינה למוכשרים שהגיעו רחוק בגלל כישורים נטו (כוחות השוק). היא נפלה לידיה של קבוצה חזקה, מנוכרת לישראל האחרת, היהודית־מסורתית, שהפכה את התחנה פס ייצור לעיתונאים ולאנשי בידור שבאופן מדהים ומוזר כולם מגיעים מאותה סביבה גיאוגרפית, מעמדית ותרבותית. ההומוגניות הזו נסדקה בזכות לחץ ציבורי עד כדי אוורור ופתיחת השורות. אלמלא הלחץ, לא היה הציבור הישראלי נחשף לקולות של ישראל שמחוץ לתל אביב, כמו אלו של יעקב ברדוגו ועמית סגל. נזכיר: היו לא מעט טיפשים שהתעקשו לבצר את המצודה ביפו ולא לפתוח את השורות. גם זה מעניין: מי שבמשך עשרות שנים דיבר גבוהה גבוהה על דמוקרטיה נמצא פועל נגדה.
על דבר אחד אי אפשר לעבור בשתיקה: 8200, כמו גם גלי צה"ל, אינן יצירות הפאר של השוק החופשי ואינן הרכוש הפרטי של העשירון העליון, אלא מעין סוכנויות מדינתיות. כלומר, המדינה חייבת להתערב, באמצעות משרד הביטחון, כדי לפתוח את השורות ולעודד מוביליות של קבוצות מהפריפריה.
הנה מודל מוצלח שאפשר ללמוד ממנו: מסלולי הצוערים לשירות הציבורי ולשלטון המקומי, שהוקמו לפני כשני עשורים בשיתוף פעולה של משרדי ממשלה וגופים פילנתרופיים. היוזמה הזו פועלת לשילוב סטודנטים מהפריפריה - יהודים, ערבים וחרדים - במשרדי ממשלה וברשויות מקומיות חלשות כדי להשביח את המערכת. היוזמה נחלה הצלחה מסוימת, וחלק מהבוגרים הגיעו עד לדרגת מנכ"ל משרד ממשלה. שוק חופשי? כן. רפורמות יזומות לארגון מחדש של השוק? חובה. שוויון בתוצאות? לא. שוויון בהזדמנויות - כן!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו