הביטוי ההלכתי "טובל ושרץ בידו" נוגע לאדם הטובל במקווה כדי להיטהר, בעודו מחזיק במקור לטומאתו. בהשאלה הוא מכוון למי שמטיפים לערכים נאצלים של החברה החופשית - בעיקר לסובלנות, לפלורליזם, לחופש הביטוי ולשלטון החוק - כדי לכפות בדורסנות את פרשנותם הרדיקלית והסקטוריאלית בכל תחומי החיים.
בכתבה ששודרה לפני ימים אחדים על הפורעים המופקרים הקרויים "נוער הגבעות", מגיב אחד מפעיליהם לשוטר המורה לו לזוז ממקומו. בחוצפתו, הוא טוען כנגד השוטר בשם הערכים שכל אורח החיים שלו ושל חבריו רומס ברגל גסה יום־יום: "יש חוק במדינת ישראל, חשבתי... הם לא יודעים שהחוק לא איתם, והם מנסים בדרך של בריונות ואלימות". מי שגאים באחריותם לחוליגניות של "תג מחיר" - פגיעה באזרחים תמימים כגמול על ניסיונות לאכוף עליהם את החוק - מדברים בשם החוק. מי שמקדשים בריונות ואלימות, מוחים בחוצפתם על אלימות ובריונות שלא הייתה.
בדיון על המאבק בפשיעה בחברה הערבית, שהשתקפה לאחרונה ברצח יועץ שרת החינוך, התייחס דובר חשוב של החברה הזו למאמצי המשטרה לגייס למשימה שוטרים ערבים החיים בקרבה ויכולים להידבר עם התושבים. מי שהוצג כהוגה התוכנית למיגור הפשיעה בציבור הערבי מטעם ועדת המעקב, הסביר את עמדתו: "דמיין לך ששוטר ערבי מקבל הוראה להרוס בית ביישוב ערבי", והוסיף: "אם יש לו ערכים, הוא יתפטר ברגע שיקבל את ההוראה. עוד שוטרים לא יעזרו למיגור הפשיעה".
לחברה הערבית לא די כנראה בהכחשת אחריותה המכרעת לפשיעה ולאלימות, המאפיינות חלקים חשובים של אורח חייה, ובהטלתה על כתפי המדינה. כשהמדינה נרתמת ומוכנה לסייע, מתעורר בקרב דובריה הבכירים החשש שמא תיפגע זכותם המקודשת של עברייני הבנייה הערבים לבנייה פרועה ובלתי חוקית. אלה מתקשים אפילו לדמיין שוטר ערבי "בעל ערכים" במצב הטראומטי שיאלץ אותו, רחמנא ליצלן, לאכוף את החוק. חוצפה היא גם כאן ההגדרה המתאימה לדרישתו של מי שטובל בערכי השוויון, ומחזיק בידו את שרץ החסינות המגזרית באכיפת החוק. ניתן, כמובן, להיאבק פוליטית לשינוי החוק, אך לא לפטור את הערבים, או כל קבוצה אחרת, מתחולתו או מאכיפתו. מעבר לעיוות הערכי, יש כאן גם עידוד לאפליה: שוטר המורשה ערכית לבצע רק משימות חוקיות מסוימות, הוא שוטר סוג ב'. טיעון כזה בנוגע לשוטר יהודי בלונדון היה נחשב, בצדק, לאנטישמיות.
קלגסי התקינות הפוליטית נגועים יותר מאחרים בתועבה הערכית מן הזן הזה. הם מצטיירים בעיני עצמם, ומנסים נואשות להצטייר בעיני אחרים, כאבירי הפלורליזם וחירות האדם, בעוד הם מאיימים יותר מכל גורם אחר בחברות דמוקרטיות ופתוחות על פתיחותו של הדיון הציבורי. בחברות אוטוריטריות וטוטליטריות כלי האכיפה הם אלימים והסנקציות על סטייה מתכתיבי הדיון הציבורי מחרידות: מאסר, הגליה, עינויים ואפילו מוות. בחברות דמוקרטיות הכלים הם אדמיניסטרטיביים והענישה על הסטייה מהנחיות הגורמים שהשליטו את עצמם על השיח הציבורי רכה הרבה יותר: הדרה, הגחכה, שיימינג וצמצום אפשרויות הפרנסה. הבעיה העיקרית היא בצנזורה העצמית הנכפית על מי שמעדיף שלא "להסתבך" בהתבטאויותיו. זה ישתמש באוצר המילים ה"נכון" ולא יעלה טיעונים "פוגעניים" נגד מי שקיבל חסינות של "קורבן" עם קביעות.
ולסיום: ניסיון אישי משעשע. בשבוע שעבר ביקרתי בחריפות את סרבני החיסונים. בקרב מאות הטוקבקיסטים שהגיבו, רק בודדים נקטו נימה עניינית. הרוב המכריע הגיב בגסות ותיאר אותי כנאצי, היטלר, פשיסט, חולה נפש ומושחת. המשעשע בתגובות היה הפער בין התביעה לאפשר לפרטים בחברה לנהוג על פי הבנתם ועדיפויותיהם כשהרוב החליט אחרת, לבין הפראות העלובה של התגובה לדעה שאינה מקובלת עליהם. אלה טובלים בפלורליזם ושרץ הדורסנות בידם: עומדים על זכותם להדביק את הציבור במחלה קשה, ושוללים את הזכות לבקר את הפקרותם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו