הערבים לא יראו את הכסף

תקציב המדינה אושר בממשלה השבוע, וזו בהחלט בשורה טובה למדינה ולאזרחיה. צפוי שהתקציב יאושר בכנסת ברוב זעום ביותר בעתיד הקרוב, תוך מאבקים קשים.

חלקה של החברה הערבית בתקציב הוא כ־30 מיליארד שקלים, וסביב הכסף הזה, שהוא רק על הנייר, מתקיימות חגיגות גדולות ונשמעים קולות של צהלה וניצחון. "היסטוריה" ו"הישג תקדימי" נאמר, כל זה כדי להרשים את אזרחי המדינה הערבים. אולם מה שאינו מוסבר בתקציב, זה שכל הסכום הוא לחמש שנים ולא עד לתקציב הבא, מה שמגמד את המספר הזה ל־5 מיליארד שקלים בשנה.

פוליטיקאים רבים, בייחוד הערבים מהקואליציה, משווקים את אישור התקציב בממשלה כהישג חסר תקדים לאזרחים הערבים, הדרוזים והצ'רקסים. הם יוצרים בקרב החברה הערבית ציפייה גדולה מאוד שהממשלה מתחילה לחלק, באמצעות הפוליטיקאים הללו, תקציבים ייעודיים לערבים - דבר שאינו חוקי ואינו ריאלי.

אנשי האוצר, הממשלה וכל חברי הכנסת, יהודים וערבים מכל הסיעות, תמימי דעים כי החברה הערבית בישראל צריכה תקציבים של עשרות מיליארדים לסגירת הפערים עם החברה היהודית. זוהי מדיניות ממשלות ישראל בשני העשורים האחרונים, בייחוד אחרי שישראל הפכה רשמית לחברה בארגון המדינות המתקדמות OECD, וגילתה שהציבור הערבי וזה החרדי מושכים את הנתונים הכלכליים והחברתיים לתחתית.

עם זאת, אישור תקציב של 33 מיליארד אינו ריאלי ואינו ישים, מכמה סיבות. ראשית, לא ייתכן שתקציב שמגיע לחברה הערבית ממשרדים שונים כמו החינוך, ביטחון הפנים והשיכון ייחשב תקציב ייעודי, אם אותם משרדים מטפלים בכל מקרה בנושאים לכל האזרחים. אין בכך כל הישג, ולא ייתכן לחשב תקציב לתלמיד ערבי שממילא מגיע לו, כ"הישג היסטורי".

הסיבה השנייה: הניסיון של החברה הערבית עם תוכנית 922, שעליה החליטה ממשלת נתניהו בעבר, הוכיח שניצול התקציב הייעודי לא חצה את רף ה־60 אחוזים מסיבות שונות. וסיבה שלישית, אולי החשובה ביותר, היא שהתקציבים מיועדים לרשויות המקומיות הערביות או לרשויות ממשלתיות, לא לארגונים ולא לגופים אחרים. ספק גדול אם הרשויות המקומיות הערביות יכולות להכיל תקציב בסדר גודל כזה, בעיקר בשל חוסר כוח אדם מקצועי או אי־עמידה בקריטריונים שונים.

במדינת ישראל אפשר לקבל הרבה מאוד החלטות, אך לא ניתן ליישם אותן הלכה למעשה, בעיקר בשל מעורבותם של גורמים שונים, רשויות ממשלתיות, רשויות מקומיות, משרדי ממשלה והרבה מאוד ביורוקרטיה. ניסיון העבר הלא רחוק מלמד כי אפשר לדבר על מספרים גדולים, אולם היישום הרבה יותר קטן מכל מספר שיכולה ממשלה לאשר.