הדיווחים על מתווכות פוטנציאליות, כמו רוסיה או עומן, ואפילו העברת מסרים מאיראן באמצעות נשיא קפריסין, מעידים כי ישראל מגיעה להכרעה מול איראן. אבל לא יהיה נכון לפרש את הרצון של האיראנים להדברות רק במשמעות של ניצחון, ומשם לקחת את זה עד הפלת המשטר.
אבל עם גילוי הנכונות להידבר – ישראל צריכה להציב תנאי ברור: קודם כל לשמוע מהאיראנים לאן הם מתכוונים להעביר את האורניום המועשר שנמצא בידיהם. לאחר מכן הדרך פנויה להסדר ארוך טווח בטיפול הממשל האמריקני. האם לאחר שישראל הבינה כי הגיעה נקודת האל-חזור, גם האיראנים מבינים את זה בהקשר למלחמה שנפתחה סביב פרויקט הגרעין?
זה היה לפני כ-15 שנה בביתה של העתונאית הישראלית-איטלקיה פיאמה נירנשטיין. היום זה נראה לי דמיוני. ישבתי ליד שולחן עגול ששניים מהיושבים לידו הם אורי לוברני וברנרד לואיס. שניהם עוד היו אז בחיים. כן. דובר כבר אז על מה עושים עם הגרעין האיראני ואופציה צבאית וכו'. לוברני וברנרד לואיס היו מאוחדים בדעתם, שהדרך הנכונה היא מה שהאמריקנים מכנים regime change . הפלת המשטר, חילופי השלטון.
פעולה צבאית – זה לא יועיל ואולי בלתי אפשרי. לאורך השנים התברר שלא נמצאה דרך מעשית להגשים מהלך של הפלת המשטר. אחד או שניים מהסביבה הקרובה ביותר לנתניהו מאמינים בזה, אולי גם נתניהו עצמו. אבל בראיה מפוכחת, קשה לראות את זה קורה. קודם כל משום שארצות הברית נושאת את זכר הפלת מוצאדק ב-1953. לא בגירסת אובמה ולא בגירסת טראמפ, ארה"ב לא תעשה את זה.
אבל מצד שני, שנות בוש, אובמה וביידן הוכיחו – ומדובר על היסטוריה של כ-20 שנה לפחות - שהמערב מתקשה להשיג אפילו דבר פשוט יותר מחילופי משטר; המהלכים לבלימה והכלת פרויקט הגרעין האיראני היו בסך הכל תרגיל השהייה, שבמקביל לו בונה איראן את יכולתה התעשייתית והטכנולוגית כדי להפוך למעצמה גרעינית. זה סיוט. ומי שהציג לראשונה את הסיוט הזה בצורה הדרמטית ביותר בפרופיל בינלאומי גבוה היה בנימין נתניהו בהופעתו הראשונה כראש הממשלה בעצרת האו"ם באוקטובר 2009.
"היו כאלה, בהם כותב שורות אלה, שלא אהבו את נאום נתניהו בעצרת האו"ם", כתב אז יואל מרקוס ב'הארץ'. "בהרהור שני, נאומו מתגלה כמלאכת מחשבת של מהלך פוליטי. הנאום בעצרת נחת על ביבי כנס משמים ואיפשר לו לרכוב על האיום האיראני, על היקפו ומשמעותו לעולם".
כלומר, נתניהו הטיח את משמעות האיום האיראני בפני הקהילה הבינלאומית בפרספקטיבה של השואה. ביבי "עשה מהלך מתוחכם מבחינת העיתוי והבמה ונקט עמדה הפוכה לאו"ם-שמום של בן גוריון".
מאז נתניהו גייס מאמצים להטלת סנקציות, וגם בנה בתוך מרחב ההנהגה בישראל את ההסכמה הרחבה לביצוע המתקפה על מתקני הגרעין. חלק לא מבוטל ממה שנראה כקרע בינו לבין הממסד הבטחוני לאורך השנים, נוצר על רקע חילוקי הדעת בנושא איראן.
בסופו של דבר, התברר שאין דרך להתחמק מהמשימה הקשה: עימות צבאי. נתניהו מגיע לשם כשההנהגה הצבאית בטחונית מלוכדת סביב המשימה; ועם ממשלה מושמצת ושנויה במחלוקת. אחד ממבקריו הקבועים של נתניהו בתקשורת, העז לכתוב אתמול: "יתכן שטעינו בנתניהו". צריך לציין עם זאת, שלא כולם טעו.