שקד חייבת להילחם על הוועדה למינוי שופטים

פינוי יישובים ביו"ש, טיפול בבעיית המסתננים, העברת תקציב דו-שנתי, פינוי פלישות בנגב, שליטה בגבולות מדינת ישראל ובשאלה מיהו יהודי, חוק הלאום. כל הנושאים החשובים הללו מחזיקים מכנה משותף אחד – בכולם הכריע, או יכריע, בסופו של דבר, בית המשפט. דמותה של הוועדה לבחירה

בית המשפט העליון במדינת ישראל הוא כיום, לטוב או למוטב, הרשות החזקה ביותר במדינה, ללא כל יכולת ביקורת או פיקוח של שום רשות שלטונית אחרת. בידיהם של שופטי העליון מרוכז כוח אדיר, שאין כדוגמתו בשום מקום אחר בציבוריות הישראלית. שרידי השליטה האחרונים במוסד האדיר הזה נמצאים בנקודת מפתח אחת – הוועדה למינוי שופטים. נקודת הכניסה לבית המשפט העליון, הרגע בו צריך לבחור את חבריו, היא הנקודה היחידה בה יכולים נבחרי הציבור לפקח באופן כלשהו על התנהלותו של המוסד הזה בעתיד.

לא במקרה מתנהל ברגעים אלו ממש קרב עיקש, כך לפחות לפי הפרסומים, על זהות השרה מטעם הממשלה בוועדה הזו, שכן במהלך ארבעת השנים הקרובות צפויה הוועדה למינוי שופטים להמליץ על מינויים של לפחות 5 שופטי עליון חדשים, אפילו בהנחה שלא יהיו שופטים שיבקשו להקדים את פרישתם, וכן למנות 2 נשיאי בית משפט עליון. לזהות הוועדה בשנים הקרובות תהיה השפעה מכרעת על פניה של מדינת ישראל בעשורים הבאים, אולי אפילו יותר מזהות ראשי הממשלה והרכב הקואליציה.

חשוב להבין על מה מתנהל כעת המאבק – הוועדה למינוי שופטים כוללת 9 חברים, מהם 2 שרים בממשלה, 2 חברי כנסת, 2 נציגי לשכת עוה"ד ו-3 שופטי בית המשפט העליון. בעוד שמינוי שופטים "רגילים" דורש רוב רגיל בוועדה, הרי שמינוי שופטי בית המשפט העליון דורש רוב של 7 חברים לפחות, כלומר שקבוצה של 3 חברי ועדה יכולים לייצר "וטו" המונע מינוי לעליון.

בעוד שאת נציגי הכנסת בוועדה בוחרת הכנסת בהצבעה חשאית, בדומה לבחירת נשיא מדינה, ולכן קשה מאוד לשלוט בתוצאותיה, הרי שאת נציגי הממשלה ממנה הממשלה, כאשר שר המשפטים יושב בראש הוועדה, ואליו יצטרף שר נוסף. זהותו של השר הנוסף הזה היא, למעשה, שאלת המפתח כרגע. האם יהיו 2 חברי וועדה שמרניים, אשר יצטרכו לצרף אליהם רק חבר כנסת אחד. ברגע שיהיו 3 חברי וועדה שמרניים, ובהתנהלות פוליטית נבונה, יוכלו חברי הגוש הזה לשלוט לפחות ברמה מסוימת במינויים החדשים לעליון.

כאמור, התקופה בה כיהנה איילת שקד כחברת הוועדה, בין השנים 2015-2018, הייתה גולת הכותרת של השיגיה הפוליטיים, כאשר השתתפה במינוי של 5 שופטי בית המשפט העליון וכ-330 שופטים נוספים. המינויים שביצעה שקד במסגרת הוועדה, תוך יצירת בריתות פוליטיות בלתי שגרתיות עם נציגי לשכת עוה"ד בוועדה, משמשים אותה עד היום כדוגמאות ליכולותיה הפוליטיות, ועתידים להשפיע על פני בית המשפט העליון עוד שנים קדימה.

דווקא בתקופה רגישה כל כך, ודווקא אל מול ממשלה שתתקשה ככל הנראה לתפקד, חייבת איילת שקד, אם ברצונה לשמר את אחד ההשגים המרכזיים שלה עד כה, ובאותה הנשימה להגן על האינטרסים הכי יסודיים של הימין הישראלי בעשורים הקרובים, להתעקש על מקומה כנציגת הממשלה בוועדה. כניעה בוועדה תהיה כניעה בכל תחום אחר, ותגרור בכייה לדורות.