ובינתיים בבית לוחמי הגטאות

עשרה חודשים חלפו מאז השבת ההיא, שבה משפחתי ואני ארזנו כמה פריטים בודדים ועזבנו בחטף את הבית, בקיבוץ אילון שבגליל המערבי, בתחושת חוסר אונים וחוסר ודאות. כבר אז עלתה בי מחשבה מטרידה: "רק שלאנאבד את הצפון, רק שלא נאבד את הגליל".

מי שחיים כאן היום יודעים: ב־7 באוקטובר 2023 המדינה החלה לאבד את הצפון. השלכות הלחימה בדרום מורגשות היטב גם בצפון. לא אעסוק כאן בסוגיות של ביטחון או התיישבות - נושאים חשובים שעומדים בפני עצמם. אני מבקש להפנות זרקור אל נשמתה של החברה הישראלית, ואל מצב נכסיה הרוחניים והתרבותיים.

הבנת מציאות החיים בצפון היא הכרחית לשמירה על חבל ארץ זה, ולא פחות חשוב מכך - על נכסיו התרבותיים, ובכללם המוזיאון, מוסד מרכזי להנצחת השואה, בית שהפך מקור השראה וסמל לתקומת שורדי השואה, שהגיעו לכאן לפני כ־75 שנה ואמרו: "לעולם לא עוד!"

בית לוחמי הגטאות, מוזיאון השואה הראשון בעולם, הוקם על ידי קבוצת צעירים אידיאליסטיים, שורדי שואה. מאז 7 באוקטובר פתח המוזיאון את שעריו למבקרים כמעט מדי יום, נגד כל הסיכויים. בית לוחמי הגטאות ממשיך להיות עוגן תרבות מרכזי בישראל בכלל, ובגליל הנלחם על קיומו בפרט, ממשיך להפגין סולידריות ועמידה איתנה עם חיילי המילואים והסדיר שהוצבו בגבול הצפון, ומוסיף להיות מקור השראה לחברתנו במאבקה על אופק ותקומה בעתיד הנראה לעין.

מדי בוקר אנחנו, חברי הצוות, מגיעים למוזיאון הריק ממבקרים. עבודת ההנצחה היא גם עוגן נפשי עבורנו, שהוא חשוב והכרחי בימים אלה. ברקע נשמעים מדי פעם קולות נפץ (שלנו? שלהם?), ואנחנו ממשיכים, למרות המציאות שנכפתה עלינו. אנו רואים בהמשך העשייה ובהשארת שערי המוזיאון פתוחים סמל לעמידה וצורך קיומי.

אך כשנציגי ממשל מבטלים את ביקוריהם בגליל ואצלנו בשל המצב הביטחוני, עולה בי תחושה קשה ביחס לעתידנו. כשמתבטלים ביקורים של קבוצות, וזה קורה הרבה, ניתן להבין את החששות, גם אם הם לא תמיד רציונליים. אך מבחינת קברניטי המדינה, שמכריזים חדשות לבקרים כמה חשוב לשמור על הצפון - המקום שאנו חיים בו נמצא מעבר להרי החושך. את זאת אין לקבל.

שר התרבות והספורט וח"כים לא מעטים מכירים היטב את האתגרים שאיתם מתמודד בית לוחמי הגטאות בימים אלה - הפסדים אדירים של הכנסות עצמיות כתוצאה מירידה במספר המבקרים ובתרומות. המדינה לא נותנת מענה לקשיים הניצבים בפנינו.

מה למדינה בלי מוסדותיה התרבותיים? מה לה בלי מפעלי הנצחת ההיסטוריה של עמה? האין אלה חלק מהותי מהחיים שאנו נלחמים למענם? המדינה פוגעת בעצמה באמצעות כלי הנשק שהיא עצמה יצרה: ביורוקרטיה.

הבנת מציאות החיים בצפון היא הכרחית לשמירה על חבל ארץ זה, ולא פחות חשוב מכך - על נכסיו התרבותיים, ובכללם המוזיאון, מוסד מרכזי להנצחת השואה, בית שהפך מקור השראה וסמל לתקומת שורדי השואה, שהגיעו לכאן לפני כ־75 שנה ואמרו: "לעולם לא עוד!"

כולם מגלים רצון טוב, אך פתרונות טרם נמצאו. מיהו האיש בעל הסמכות להחליט, שיקבל על עצמו להיות המבוגר האחראי ויביס את הביורוקרטיה?