פוסט־קולוניאליזם כמבוא לאנטישמיות

סטודנטים אנטישמים, הדורשים שישראל תחוסל ורודפים סטודנטים יהודים באוניברסיטאות המערב, לא צצו ב־7 באוקטובר. משנות ה־70, לפחות, פשטה והתעצמה באקדמיה אסכולה פוסט־קולוניאלית לחקר הציונות, שיסודותיה בשתי הנחות אקדמיות לכאורה: שאין עם יהודי, ושחזרת ה"לא־עם" הזה ל"ארצו" היא מסע אכזרי של כיבוש ונישול קולוניאליסטי.

לדעת מטפחי האסכולה באקדמיה המערבית, אין לקבוצת האנשים המכונה יהודים זכות הגדרה עצמית. דינה להתפזר ולהתבולל או להמשיך לספוג את סוג השנאה המיוחד הקרוי אנטישמיות. מקור השנאה, לפי תפיסה זו, טמון בהתבדלות דתית או בניסיון היהודים להיות "עם" נבדל בתוככי העמים - בארצות התפוצה שלהם, או בפלשתינה, שהיא ב"מהותה" מוסלמית או ערבית.

לאסכולה הזאת יש היסטוריה הנמשכת מאירופה של המאה ה־19 ואילך. שורשיה באידיאולוגיה הליברלית במדינות ובאימפריות הרב־לאומיות האירופיות, ואחרי כן בתעמולה ה"אנטי־קולוניאליסטית" של הקומוניזם הסובייטי בראשיתו (שבעצמו כונן אז קולוניאליזם דכאני בתחומיו). לקומוניזם האירופי הונחלה תפיסה הרואה במפעל הציוני בן אותו זמן מיזם קולוניאליסטי מנשל, ולא מפעל לאומי של עם יליד, מנושל ומדוכא, החוזר למולדת העתיקה שלו. על יסוד תפיסה זו חַברו, למשל, ראשוני הקומוניסטים היהודים בארץ לכנופיות המופתי במסע הרצח שלהן ב־1929. מכוחה חיסל הקומוניזם הסובייטי בשיטתיות את הלאומיות של מיליוני היהודים בתחומו ובולל אותם בכוח הזרוע, בטרור ובתעמולה עוקרת זהות.

האסכולה האקדמית בת־זמננו, ה"מסבירה" את המפעל הציוני ואת ישראל כמיזם של קולוניאליזם התיישבותי־נשלני, שאבה מהמורשת הקומוניסטית את האבסורדים המאפיינים אותה. כהסבר היסטורי לסיבות הקמתה של ישראל היא כישלון אקדמי מובהק. אבל זה לא הפריע לה לכבוש לעצמה בהדרגה דומיננטיוּת במדעי הרוח והחברה באקדמיה המערבית. הדומיננטיוּת מומחשת למשל בהתנהגות של אוניברסיטת עילית כמו הרווארד דווקא בבואה לנקות עצמה מרדיפת סטודנטים יהודים בתחומיה, בשלילת זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי ובקביעתה של נשיאת האוניברסיטה בבית הנבחרים האמריקני שיש לשפוט קריאה לרצח עם של יהודים "לפי ההקשר".

את מי מינתה הרווארד למשימת הניקוי? את פרופ' דרק פנסלר, היסטוריון יהודי המתמחה בתולדות הציונות וישראל, שהסביר לא מכבר בראיון לכתב־עת ישראלי כי "לפרויקט הציוני יש בהחלט מאפיינים קולוניאליים", כלומר האסכולה הפוסט־קולוניאלית מספקת לדבריו חלק מההסבר הסיבתי להתהוותה של ישראל. הוא סייג וקבע שתיאור הציונות כמסע כיבוש של קולוניאליזם נשלני־מתיישב אינו מסביר את מכלול התופעה ההיסטורית של הציונות, אלא רק חלק ממנה.

האסכולה האקדמית בת־זמננו, ה"מסבירה" את המפעל הציוני ואת ישראל כמיזם של קולוניאליזם התיישבותי־נשלני, שאבה מהמורשת הקומוניסטית את האבסורדים המאפיינים אותה. כהסבר היסטורי לסיבות הקמתה של ישראל היא כישלון אקדמי מובהק. אבל זה לא הפריע לה לכבוש לעצמה בהדרגה דומיננטיוּת במדעי הרוח והחברה באקדמיה המערבית

זאת התחמקות, מפני שאם נסיר את המניעים הלאומיים שהניעו יהודים לעלות ארצה ולהשקיע בה הון, ונותיר רק מניעים "קולוניאליסטיים", לא נוכל להסביר את הצלחת הציונות. היא במהותה מפעל לשחרור העם היהודי, העונה לצרכיו ומוסבר מתוכם. היסטוריון הבורח ממסקנה זו לטובת "אמצע" כלשהו, שהציונות היא גם קולוניאליזם וגם לאומיות, לא יוכל להתמודד עם גל אנטישמיות שמכחיש את הציונות כתנועה להגדרה עצמית. תיקון יבוא להרווארד רק מדחיית ההכחשה, ולא מעמדת "גם וגם", החומקת מהכרעה מהותית.

אנחנו לומדים עד כמה דומיננטית באקדמיה האמריקנית האסכולה הפוסט־קולוניאלית לביאור ישראל, כאשר זה האיש שבעזרתו הרווארד מבקשת להתנקות מאנטישמיות. לא מפתיע שהיסטוריון כזה מבקש, בהמשך הראיון האמור, לנקוט בהערכותיו הרגשיות עמדת "אמצע" חסרת פניות בין היהודים לבין מבקשי נפשם - בין חמת הזעם של סדיסטים צמאי דם הרוצים לחסל את העם היהודי לבין זעמה של מדינת ישראל המתגוננת.