הנדסת השפה חוזרת כמו בומרנג

התקשורת העברית הולכת ומשתעבדת לשפה ולפרשנות המציאות של הערבים־המוסלמים. את אנשי הגרעינים התורניים שהתיישבו בלוד וביפו, למשל, היא מתחילה לכנות "מתנחלים", כדרכה של התקשורת הערבית. זה חלק מתסמונת כללית של התבטלות ואימוץ המינוח והנרטיב של הצד השני בסכסוך על הארץ. במסגרת תרבות ההתבטלות (cancel culture) והחינוך־מחדש המתפשטת פה ובארה"ב, המונח "התיישבות" בוטל לטובת "התנחלות", עלייה לטובת הגירה, מתקפות טרור אכזריות מכובסות לכדי "התקוממויות" ("אינתיפאדות"), ועוד לא הוכרע המאבק הלשוני בין ה"נכבה" (האסון) לבין מלחמת העצמאות.

אבל השיגיון הלשוני הפתולוגי הזה הוא גם משהו שאנחנו עושים לעצמנו. השימוש במונח "התנחלות" ממחיש את העובדה שהתסמונת מקורה בחלקה בשיח פוליטי פנים־יהודי, ולאו דווקא מהשמאל הקיצוני. המונח השתרש כתוצאה מרצונם של חסידי החלוקה לבַדל את ההתיישבות של עצמם ולהוקיע את ההתיישבות של "המתנחלים". אמנם בתחילה לא הוחל המונח "התיישבות" רק על הקמת יישובים בתחומי "הקו הירוק", אלא גם מעבר לו, בחלקי "השטחים" שתנועת העבודה יישבה כשעוד זכרה מי היא. איש לא כינה את הקיבוצים והמושבים בבקעה ובגולן "התנחלויות", אף שהם ב"שטחים". אבל כיום המצב השתנה. קיבוץ נערן, למשל, הבסיס של תנועת הבוגרים של "המחנות העולים", מוגדר עכשיו בוויקיפדיה "התנחלות קיבוץ". הגיוני.

המוקיעים נמצאו לבסוף מוקעים. הנדסת השפה חוזרת כמו בומרנג, ולא רק לבקעה. היא עוברת את "הקו הירוק" פנימה אל תוככי המדינה על כנפי תעמולת שטנה כמו התרעותיו השקריות של ארגון "בצלם" מפני "אפרטהייד". לאזרחי ישראל מוסלמים מותר להתיישב בנוף הגליל, בעפולה, בגבעה הצרפתית בירושלים או בתל אביב. אבל התיישבות של יהודים ביפו, בעכו, בלוד, בירושלים - ערים "מעורבות" בעלות רוב יהודי ברור - היא "התנחלות" פרובוקטיבית. יהודים אינם יכולים להתיישב באום אל־פחם, מחמת אלימות תושביה (ואיש לא מאשים אותם בגלל זה באפרטהייד).

אבל כעת מערערים אפילו על זכותם להתיישב בערים "מעורבות" שאוכלוסייתן יהודית ברובה. ונכון, דין שייח' ג'ראח כדין טלביה: משם ומשם אסור לעקור יהודים ומוסלמים שיושבו ברכוש נטוש. אבל מכאן לא נובע שאסור ליהודים לקנות בתים ולהתיישב בכל שכונות ירושלים ובשאר הערים המעורבות.

התגרות דתית־לאומנית צריך לבלום ולגנות, קל וחומר אלימות דתית־לאומנית. אבל רק את חובשי הכיפות ביפו מתייגים כ"מתנחלים" פרובוקטיביים, זרים בארצם, כביכול. המוסר הכפול הזה מחליא, אבל לא לעולם יהיה אפשר לבַדל באופן כמעט אוטו־אנטישמי את "המתנחלים" ביפו: מובטח שבהמשך גם הדיירים במגדלי אקירוב ו"צמרת" ייחשבו כמתנחלים בג'מוסין ובמוסררה וגם האוניברסיטה שהתנחלה בשייח' מוניס. תולעת השלילה־העצמית לא הפסיקה לכרסם בתוך "הקו הירוק" ולא תעצור בגרעינים התורניים.

ולא רק בלוד, גם בשטחים הפתוחים אסור "להתנחל", מחשש לאובדנם. אסור להקים בהם יישובים חדשים. לעומת זאת, אסור לגעת בפזורות המתפרסות ללא־סייג על שטחים פתוחים עצומים בנגב ולרכז את שבטי הדרום בערים מודרניות חדשות. ויש חסינות לבנייה הלא־חוקית הנמוכה והבזבזנית בערי־כפר ערביות־מוסלמיות במרחבי השרון ועמק חפר, נחל עירון והגליל. הדאגה לשטחים הפתוחים היא נימוק המופעל רק לביטול "התנחלות" של יהודים בנגב ובגליל. התוצאה המעשית מאופן המחשבה המעוּות הזה היא שהשטחים הפתוחים יישמרו להתיישבות בדואית ולהתרחבות בלתי־מרוסנת של ערי־כפר מוסלמיות.

הנדסת השפה הזאת מעצבת את ארץ ישראל, סליחה על המילה הגסה. אנחנו מקבלים על עצמנו שפה אובדנית המוליכה אותנו למעול בעצמנו. נכון, הערבים בארץ זכאים לתכנון קרקע נאות ולפיצוי ראוי למפונים משיכוני עוני של הדיור הציבורי בערים. אבל אלה לא נימוקים למנוע התיישבות של יהודים בגליל, בנגב, ובכל עיר בישראל. זה לא פחות ממדהים שזה אינו מובן מאליו בישראל כיום.