"תוצאות הבחירות לא תלויות רק במישיגן"

בשבוע האחרון אני מוצאת את עצמי גוללת בטוויטר שלי הלוך ושוב, קוראת על מה שקורה בקמפוסים בארה"ב, ופשוט לא מאמינה למה שרואות עיניי. בכל פעם שאני חושבת שהגענו לשיא - נשבר עוד אחד.

באוניברסיטת קולומביה, הדובדבן שבאנרכיה, פרצו השבוע סטודנטים לאחד מהאולמות הציבוריים, תוך שהם מנפצים חלונות ומתבצרים במקום. באוניברסיטת קליפורניה, בייל, בהרווארד ובפן מרביצים ומשפילים יהודים לאור יום, חוסמים להם את המעבר לתוך הקמפוס, מקיפים אותם בטבעות אנושיות שמונעות מהם תנועה, יורקים עליהם ומקללים אותם. היום זה קצת יותר קשה להיות יהודי באמריקה.

אבל הטור הזה מיועד לכם, בארץ. הוא מיועד לחברים שלי. אלה שחיים את המציאות הקשה בישראל, שמתגייסים למילואים, שנעקרו מבתיהם בחצי השנה האחרונה. אלה שקצת, או אפילו מאוד, מיואשים מהמצב במדינה, אבל יודעים שבסוף העתיד כאן בידיים שלנו, ונעבוד קשה כדי לשפר אותו. הטור הזה מיועד לנו, כי משהו קורה ביהדות ארה"ב. האוויר הנקי ליהודים שם מצטמצם.

הרב עמי הירש הוא רב רפורמי. רגע לפני המהומות המטורפות בקמפוסים, הוא נשא דברים שהם חסרי תקדים במונחי יהדות ארה"ב הליברלית: "לא אני ולא בית הכנסת שלנו מתערבים בפוליטיקה", הוא אמר, "אבל תנו לי לתת אמירה שהיא א־מפלגתית, לכל החברים שלנו, נבחרי הציבור מהמפלגה הדמוקרטית, ממישהו שחי את הסנטימנט היהודי־אמריקני: אל תיקחו את היהודים האמריקנים כמובנים מאליהם. דיברתי עם הרבה יהודים בחודשים האחרונים, שהפתיעו אותי בחרדה שלהם מהמפלגה הדמוקרטית. התפיסה שלהם היא שהמפלגה הופכת עוינת יותר ויותר כלפי ישראל, וסובלנית לאנטי־ציונות ולאנטישמיות. תיזהרו. התוצאות של הבחירות הקרובות לא תלויות רק במישיגן".

אלה הן מילים סנסציוניות. הן מעידות על קרקע רועדת, על פיכחון ועל אומץ הלב של אותו הרב. הן קוראות לנו, למחנה ציוני־לאומי ארץ־ישראלי, להושיט יד לחיבורים. אם נודה באמת, הרפורמים והקונסרבטיבים לא החליקו לנו בגרון, גם מבחינה דתית־מסורתית וגם מבחינה לאומית־מדינית. הקהילות הללו היו מאוד אמביוולנטיות כלפי ישראל בשנים האחרונות, אם בצדק ואם לא. אפשר להתווכח על זה. הרבה מהיחס הקשה כלפי ישראל נגזר גם מזרמים תת־קרקעיים של פרוגרס אמריקני, שהשפיעו מאוד גם על יהדות אמריקה אבל היום מתפוצצים לה בפרצוף.

גם אנחנו, כאן בישראל, הסתכלנו בעין עקומה על אותם היהודים שבוחרים אחרים על פנינו, על מי שגידלו תנועות קצה כמו "ג'יי סטריט" או קיצוניות ממנה, על מי שלא תמיד התייצבו לצידנו. אבל עכשיו הקרקע בוערת. עכשיו, בעת המצוקה הזו שעוברת יהדות אמריקה, כשהורים מפחדים לשלוח את ילדיהם בני ה־18 לקמפוס, כשילדים בקליפורניה שומעים הערות אנטישמיות על אורך האף שלהם מהצוות החינוכי בבתי הספר - עכשיו זה זמן להושיט יד לעבר הגורל המשותף שלנו.

הרב עמי הירש: "אל תיקחו את היהודים האמריקנים כמובנים מאליהם. דיברתי עם הרבה יהודים בחודשים האחרונים, שהפתיעו אותי בחרדה שלהם מהמפלגה הדמוקרטית. התפיסה שלהם היא שהמפלגה הופכת עוינת יותר ויותר כלפי ישראל, וסובלנית לאנטי־ציונות ולאנטישמיות"

העם היושב בציון הוא עם מבוסס, בעל תרבות יהודית משגשגת ומגוונת. למרות הקשיים, והם רבים, יש לנו ריבונות יהודית. מדד האושר פה לא צונח בקלות, למרות הכל, וקל לנו להיות יהודים מבחינה מעשית יומיומית. אין כמעט צורך במאמץ כדי להתחתן עם יהודי או כדי לאכול כשר, והחינוך הציבורי החינמי מעניק ערכים יהודיים בסיסיים. בשנים האחרונות התהפך היחס בין שתי הקהילות היהודיות הגדולות, וישראל הפכה להיות הריכוז היהודי הגדול בעולם, תואר שבמשך שנים הוענק ליהדות ארה"ב. להיות גדול זה מחייב, וגם להיות מדינת היהודים זה מחייב.

לא תמיד היה נוח לנו, הציבור הלאומי, עם יהדות ארה"ב, ובימים כתיקונם אפשר היה להמשיך את הדיבייט המתמשך, המתוח והקשה. לא עכשיו. הקהילות בארה"ב עוברות משבר, ואנחנו, המחנה הגדול בישראל, חייבים להושיט להן יד. אסור לנו לפספס את ההזדמנות.