תו תקן של אמת

אזרחי ישראל לא הוכו בתדהמה לאחר הדיווח המעציב ב"ניו יורק טיימס", שלפיו יותר מחמישית מהחטופים המוחזקים ברצועת עזה אינם בין החיים.

בסתר ליבנו כבר ידענו שחלק מהחטופים שתמונותיהם מתנוססות בכל פינה נרצחו בידי חמאס ב־7 באוקטובר או במנהרות הטרור. הדיווח בעיתון האמריקני הוא מעציב גם כי הוא נשען על מודיעין ישראלי, קרי - ישראל הרשמית יודעת להעריך מהו מצב החטופים, ובכל זאת קברניטי המדינה ממלאים פיהם מים ולא מתייצבים מול הציבור עם המידע שמגיע לו לדעת, ולא באמצעות דיווחים זרים.

לאחרונה התראיין השרגדי איזנקוט, ונשאל אם יש לנו מנהיגות שאומרת אמת לאנשים. חבר הקבינט השיב נחרצות: "לא", ותשובתו לא הפתיעה איש. גםהאלוף (מיל') יצחק בריקביקש מהמנהיגים שלנו: "תגידו איך אתם הולכים לנצח במלחמה, ואם הבנתם שאי אפשר בדרך הנוכחית - תודו בזה ותשנו קונספט".

סקר "ישראל היום" על תפקודם של קברניטי המלחמה, העלה כי הציבור נותן את הציון הגבוה ביותר לדובר צה״ל על תפקודו מאז 7 באוקטובר.

הישראלים נותנים אמון בתא"ל דניאל הגרי כי הוא נעמד מול הציבור, מיישיר מבט למצלמה, מעדכן על התקדמות המלחמה, עונה לשאלות - גם לקשות שבהן, ומשדר את התחושה שיש מבוגר שמדבר אמת גם כשהיא כואבת. כך מחזקים את אמון הציבור. דמותו של דובר צה"ל היתה משב רוח מרענן בתקופה אפלה, בעיקר כי הציבור צמא לדעת את האמת.

למה אמירת אמת הפכה להיות מצרך נדיר? למה התרגלנו שמשקרים לנו, שחובטים בנו ללא הפסקה וזה עובר לסדר היום? תרבות השקר שהשתרשה פה חייבת להיעצר.

בוחריו של נתניהו סברו עד 7 באוקטובר שהוא משקר רק לעולם, אך באותה השבת הם חוו זאת על בשרם. תושבי אופקים, נתיבות, שדרות, עוטף עזה, קריית שמונה ושלומי, שבימים אלה הופקרו לפליטות, מבינים גם הם היום שאשליית הביטחון שבה כל כך התגאו בפניהם התבררה כשקר והופרה ברגל גסה.

רטוריקת הטריקים והשטיקים של פוליטיקאים אינה חדשה, אך כשזה נעשה בזמן מלחמה שבה אנחנו מקריבים את היקר לנו - חובתנו היא להרים דגל אדום. הציבור מוצא את עצמו שואל שאלות שנותרות ללא מענה, כמו מחיר עסקת התרופות, המעבר לעצימות נמוכה של הלחימה, הכנסת הקמח לעזה כשחטופינו מקבלים אולי חצי פיתה ביום, ועוד. לאף מנהיג אין את האומץ להסתכל לציבור בעיניים.

הדיווח בעיתון האמריקני נשען על מודיעין ישראלי, כלומר - ישראל הרשמית יודעת מה מצב החטופים, ובכל זאת הציבור מקבל את המידע ממקורות זרים

המנהיגים שיעמדו פה ביום שאחרי המלחמה יצטרכו לעשות פעולה כירורגית, ולטפל במשבר האמון החריף בין הציבור לנבחריו.

ביום שאחרי המלחמה, הציבור חייב לכבד את עצמו ולדרוש מהמנהיגים שלנו לכנס מסיבות עיתונאים בקביעות, לקבל עדכונים בשקיפות ולא לפחד להשיב על שאלות קשות. אפשר, לדוגמה, לאמץ את נאום ״מצב האומה״ האמריקני, ואף לקיים תדרוכים קבועים שמועברים בשידור חי. נדרוש "תו תקן" כזה שמחייב את חברי הכנסת להתייצב מולנו גם אחרי שהצבענו להם בקלפי, כי שקרים ותחמנות שייכים ל־6 באוקטובר.