נסעתי לעכו ומצאתי חור בתקציב

גיליתי שאני צריך לחדש דרכון. יש סניף של משרד הפנים בקריית הממשלה בראשון לציון, חמש דקות הליכה מהבית. קריית הממשלה העירונית היא רעיון נהדר. פעם משרדי הממשלה היו מפוזרים ברחבי העיר, ובתחילת שנות האלפיים התחילו לרכז אותן בקריות. אתם יודעים, כדי לחסוך לאנשים זמן.

הלכתי לסניף - סגור. ימים זוגיים 14:30-17:00, ימים אי־זוגיים 8:00-12:00, שישי סגור, בין שעתיים וחצי לארבע שעות עבודה ביום, אף פעם לא בשעות נוחות. אבל ניחא, אמרתי, בטח אין הרבה עבודה, וזה טוב שחוסכים בכוח אדם.

למחרת באתי מוקדם, אמרו לי "תזמין תור באינטרנט". סבבה, יעיל, הייתי צריך לחשוב על זה קודם. מערכת תורים באינטרנט היא דבר נהדר, בטח המערכת חוסכת הרבה כוח אדם וכסף, והמדינה צריכה לחסוך, במיוחד בימים כאלה.

בקריית הממשלה בראשון לציון, שהשקיעו בה מאות מיליונים כדי שאני אקבל שירות טוב ליד הבית, התור הבא הוא באוגוסט. אז חיפשתי תור בעיר קרובה. בכל זאת, אפשר לשים את היריבות עם נס ציונה ורחובות בצד ליום אחד. ואז גיליתי שגם שם אין תורים, ושהתור הקרוב היחיד הוא ב... עכו. אין ברירה, צריך לקחת יום חופשה מהעבודה - אדרבא, לפחות ניהנה מהנוף בדרך, לא התכוונתי לקחת את הרכב.

המדינה, זו שבנתה את קריית הממשלה בראשון ודאגה למלא אותה בפקידים כדי שלי יהיה נוח אבל לא סיפקה תורים, בוודאי תוכל לספק לי שירותי תחבורה ציבורית טובים, בעלות של כמעט 20 מיליארד שקלים סובסידיה בשנה.

האוטובוס חלף על פניי. קו 190 שאמור לקחת אותי לרכבת הוא קו אקספרס פרימיום, ומטרתו היא לקחת את ההייטקיסטים של ראשון לאזורי ההייטק של תל אביב בלי יותר מדי עצירות בדרך. קו 190 הוא מופת של תכנון תחבורה ציבורית, רק שהוא יוצא פעם ב־20 דקות, וכשהוא מלא כבר בתחנה השנייה - הוא לא עוצר בשלישית. מזל שהרכבת איחרה, כך נוצרה התאמה בין האיחורים והם למעשה התקזזו.

בעכו, התחב"צ בנוי הפוך מקו 190. כמו רוב קווי האוטובוס בארץ, המטרה אינה תדירות או מהירות אלא כיסוי. מטרתם של רוב מתכנני התחבורה הציבורית בארץ היא כמה שיותר קווים עם כמה שיותר תחנות. יש לא פחות מחמישה קווים שונים שיכולים לקחת את האומלל חסר הדרכון מתחנת הרכבת בעכו למשרד הפנים, כל אחד מהם עם מסלול מפותל יותר מהאחר, וכל אחד לוקח יותר מ־25 דקות. בהליכה זה לוקח רבע שעה.

אחרי לא מעט ריצה הגעתי בול בזמן. מזל שהזמנתי תור באינטרנט, ככה לא אצטרך לחכות. נכנסתי פנימה, 10:24 בבוקר, 150 איש ממתינים. התור הוא בכלל לא תור, אלא כרטיס כניסה לתור האמיתי. מאבטח בכניסה שמוודא שיש לי תור לתור, בודק תיקים ביטחוני, אחראי על חלוקת מספרים, מאבטחים בפנים שיפרידו במקרה של מכות. שני שלטים מקבלים את פני הפונים: "אסור ללכת מכות" ו"אסור לסחור בתורים". הדרכון יגיע עם שליח, אבל ת"ז חדשה צריך להוציא בדואר, "נא הזמן תור באינטרנט לשניהם". יעיל האינטרנט הזה.

יש מיליון חידושי דרכונים בשנה. חצי מיליון ימי עבודה בשווי של מיליארד שקלים מושמדים רק על הביורוקרטיה הקטנה הזו. אין תורים לדרכונים, כי הוועד לא מוכן לעבוד יותר משעתיים ביום או לגייס עובדים, וחלילה לתת שירות בערב או לגייס עובדים זמניים. אין תחבורה ציבורית כי המתכננים אוהבים כיסוי יפה במפה, ולא, חלילה, להתייחס לצורך להגיע מהר לעבודה.

המדינה שמחפשת איך למלא את הקופה צריכה להתחיל מלמטה, ומה יותר למטה מאזרח שהאוטובוס שלו לא עוצר. אבל אם אני לא יכול להגיע לעבודה כי אני תקוע באיזה תור - אני גם לא יכול לשלם מיסים.