רק לא אונס

הם אנסו. הם עשו לנשים ישראליות מה שגברים במלחמות עשו לנשים בכל העולם - מלבד הצבא הישראלי - לאורך ההיסטוריה. באלימות חסרת גבולות, בשנאה, פשע מלחמה שהוא פשע נגד האנושות.

ואת כל זה העולם יודע מפני שה"ניו יורק טיימס" הקדיש לנושא כמעט חודשיים בתחקיר מקיף, מעמיק ומשתק, שהביא לפרסום מסמך עיתונאי מרסק נפש.

זהו התחקיר העיתונאי החשוב ביותר שנעשה עד כה על השבת הארורה ההיא. הצוות שעבד עליו ראיין עשרות אנשים, הצליב עדויות, צפה בסרטונים והצליח להביא תמונה רחבה של ממדי האלימות המינית שהופנתה כלפי נשים באותו יום.

עד עכשיו שמענו חלקי דברים, אמירות כלליות, ארגוני נשים הפגינו מול האו"ם, אבל שום דבר לא היה ספציפי. ואז הגיע ה"ניו יורק טיימס" עם תמונת משפחתה של גל עבדוש, האישה בשמלה השחורה מהסרטון המדובר שגופה חולל באכזריות, ולנאנסת יש פנים ושם ומשפחה שמוכנה להיחשף.

כי אונס זה, עדיין, בושה. להירצח על ידי מנוולים זו טרגדיה, אבל להיאנס על ידם זאת השפלה, גם לנאנסת וגם למשפחתה. אישה תספר על הרעבה, לעג ומכות, אבל היא תתקשה להודות שטרוריסט אנס אותה. מימי התנ"ך שבהם אישה רווקה נאנסת והאנס צריך לשאת אותה לאישה כי היא נחשבת לפגומה, ומחירה בשוק השידוכים יורד - ועד הגברים שיוצאים, במקרה של דינה שנאנסה, למסע נקם על רקע כבוד המשפחה, אונס נושא עימו תחושת אשם ובושה של הקורבנות ומשפחותיהן.

זאת הסיבה שבגינה העיתונאים הישראלים נמנעו מלשאול ניצולות וחטופות שחזרו מהשבי שאלות הנוגעות לפגיעה מינית בהן. כחברה שמרנית וגברית אנחנו לא מסוגלים לשאת את ההשפלה שטרוריסטים פלשתינים לא רק עשו בשטחנו ובשדותינו כבשלהם, אלא גם בכבוד של נשותינו.

כשמישהי מספרת לנו שנתנו לה בקבוק מים אחד ביום, זה מסתדר לנו בתבנית הקשיים שאנחנו מסוגלים להתמודד איתם. אבל פגיעה מינית זה משהו אחר, מישהי שפלשתיני אנס היא כבר טמאה, משהו ממנו לעולם יישאר בתוכה. תרעיבו את הבנות שלנו אבל אל תעזו לטמא אותן.

והניצולות והמשוחררות? בקרב עמן הן חיות. הן יודעות מצוין מה זה אומר אם הן תדברנה בפומבי על פגיעה מינית שחוו. כל עוד הן מספרות על רוע בדמות מזון שהשומר שלך מקבל ואת לא, את מסכנה והעובדה ששרדת הופכת אותך לגיבורה. אבל מה יקרה אם תישירי מבט למצלמה ותגידי שנאנסת? האם יש סיכוי שיהיו מי שיסתכלו עלייך אחרת?

כשמישהי מספרת לנו שנתנו לה בקבוק מים אחד ביום, זה מסתדר לנו בתבנית הקשיים שאנחנו מסוגלים להתמודד איתם. אבל פגיעה מינית זה משהו אחר

ולכן אף כלי תקשורת ישראלי ואף עיתונאי ישראלי לא יכולים היו לעשות את מה שעשה ה"ניו יורק טיימס": יש דברים שרק מי שאינם מעורבים בהם רגשית יכולים לעשות. הזרות מאפשרת חופש פעולה לשואלים והרבה יותר חופש לעונים לענות. הם משם, מרחוק, הם לא שופטים ואני לא אראה אותם מחר במכולת וארגיש צורך להשפיל מבט.

את שאלות הזר מי שקרוב לעולם לא ישאל, וגם התשובות שניתנו לעולם לא תינתנה למי שהוא חלק מהשבט. בתוך הבית אנחנו מרגישים הכי בטוח - עד שזה מגיע לפגיעה מינית.