בלכתו של שלמה אבינרי

לא בכל יום אנחנו נפרדים מאינטלקטואל כמו שלמה אבינרי, חוקר המחשבה המדינית, חתן פרס ישראל ומנכ"ל משרד החוץ בשנות ה־70, שהלך לעולמו. גם בתוך מלחמה יש לזכור את מי שראוי כי דמותו תעמוד לעיני אנשי מדעי הרוח והחברה בישראל.שלמה אבינרי נמנה עם קבוצה לא גדולה של אינטלקטואלים אקדמאים, שהנהיגו את מדעי הרוח והחברה במדינת ישראל והיו בעלי מעמד בינלאומי בולט. הוא היה צעיר בהרבה מאישים כמו שמואל נח אייזנשטדט, מרטין בובר, יעקב טלמון ונתן רוטנשטרייך, והיה תלמיד של מקצתם, ובכל זאת השתייך אליהם מהותית. כמוהם היה בעל מעמד בינלאומי בולט, שלא כמו אינטלקטואלים אקדמאים חשובים אחרים, שחוכמתם נותרה ספונה בישראל.

אבינרי היה חוקר בולט של המרקסיזם והאיר את חשיבותם של כתבי קרל מרקס הצעיר. פרשנות אבינרי היתה ועודנה חשובה מאוד, כי זמן רב משלה בכיפה פרשנותם של מרקסיסטים דוגמטיים ברוח הקומוניזם הסובייטי, שהדגישה מאוד את ההכרחיות הכלכלית בתהליכים ההיסטוריים, לפי מרקס, על חשבון תפקידו של הרצון בעיצוב ההיסטוריה.יש כאן אירוניה כפולה: אבינרי, שלא היה מרקסיסט בהשקפתו, אלא ציוני סוציאל־דמוקרטי ואיש הזרם המרכזי הלא־מרקסיסטי בתנועת העבודה (מפא"י, "מן היסוד", "העבודה") - דווקא הוא היה המומחה החשוב בישראל לתורת מרקס; ועיקר הישגו היה נעוץ במעמד של הרצון בעיצוב ההיסטוריה - סוגיה שהיתה ביסוד ההסתייגות של רבים מאנשי תנועת העבודה החלוצית־ציונית מתורת מרקס, לפחות בגרסתה האורתודוקסית או הקומוניסטית. התרומה הישראלית לחקר מרקס בעולם התייחדה בערעור האורתודוקסיה המרקסיסטית.

כתיבת אבינרי השפיעה על רבים בישראל. הוא לא היה אורים ותומים. אפשר, ולעיתים היה חיוני, לחלוק עליו, ובייחוד על עמדותיו היוניות הרדיקליות, שלא עודכנו לנוכח הכישלון המתמשך של הסכמי אוסלו, עוד לפני המלחמה הנוכחית. אבל עמדותיו היו נקודת ציון שאינטלקטואל בישראל היה צריך להתייחס אליה. אבינרי היה מאושיות האוניברסיטה העברית, אבל תפס עצמו גם כמחנך של הציבור המשכיל בישראל במאמרים פובליציסטיים רבים.הוא פנה אל הציבור בעיקר מתוך תחומי המחקר שלו: חקר ההגות של מרקס, הס, הרצל וארלוזורוב, חקר הפילוסופיה הפוליטית של הגל, חקר ההגות של הסוציאליזם ותנועת הפועלים האירופית והציונית וחקר יחסי החוץ.

אבינרי יצא בנחרצות נגד מה שכינה בג"צוקרטיה - שלטון שופטים שאינו תלוי בהסכמת הנשלטים. אבל הוא שתק לנוכח החמרת הבג"צוקרטיה לאחרונה. ייתכן ששתיקתו נבעה מסתירה מסוימת בין אליטיזם שאפיין את מחשבתו הפוליטית לבין התנגדות לשלטון מומחים לא־נבחרים

אבינרי מילא תפקידי ייעוץ חשובים בתהליך הדמוקרטיזציה של המדינות הפוסט־קומוניסטיות במזרח אירופה. הלאומיות האירופית, והציונות בתוכה ובהשוואה אליה, היו עניין מרכזי בכתיבתו האקדמית והציבורית. אבינרי התייצב גם נגד המגמות האנטי־לאומיות, שהתפתחו משנות ה־80 בקרב הליברלים והסוציאל־דמוקרטים האירופאים, וגם נגד המגמות הלאומניות שהשתרשו במזרח אירופה הפוסט־קומוניסטית ולאחרונה גם במערב אירופה, לנוכח גלי ההגירה ומשבר האיחוד האירופי. לאומיות שמאלית והעמדה הציונית בדבר השחרור הפוליטי של העם היהודי הן שהיו בשורש העמדות הפרו־לאומיות האלה.

אבינרי תמך בעקביות בשיטת בחירות יחסית קיצונית, מתוך שאיפתו למשטר דמוקרטי מודרך, מאוזן ב"פוליטיקה של הסכמה", כלומר מבוסס גם על פשרות בין אליטות, ולא רק על "פוליטיקה של הכרעה" בבחירות. ובכל זאת, אבינרי חרד לדמוקרטיה, ולכן יצא בנחרצות נגד מה שכינה בג"צוקרטיה - שלטון שופטים שאינו תלוי בהסכמת הנשלטים. אבל הוא שתק לנוכח החמרת הבג"צוקרטיה לאחרונה. ייתכן ששתיקתו נבעה מסתירה מסוימת בין אליטיזם שאפיין את מחשבתו הפוליטית לבין התנגדות לשלטון מומחים לא־נבחרים. האליטיזם שלו היה בסופו של דבר אליטיזם של נציגים נבחרים. וייתכן שהוא שתק, כי לא רצה לסייע לימין, שתפס, אמנם רק בהדרגה, את הובלת המאבק נגד הבג"צוקרטיה. כך או כך, קולו חסר לאחרונה, ולו כדי להתווכח איתו. ננצור את חריפותו לימים יבואו.