החתרנות: סכנה פוליטית ומשטרית מיידית

כשנרים את הראש - אם נצליח להרים - אחרי מסע ההרס הסחטני שה"לשעברים" הממרידים מחוללים בצה"ל, ובייחוד בחיל האוויר וביחידות המיוחדות, יהיה עלינו לתת דעתנו על שיקום הנזקים.

הממלכתיות הישראלית, מערכי הקוד האתי של צה"ל, סופגת לאחרונה מהלומות עזות בליבתה: בריבונות הדמוקרטית של האזרחים ובשליטתם, על ידי נציגיהם המו סמכים, בכוחות החמושים שלנו.

זאת סכנה פוליטית ומשטרית מיידית, ואף סכנה ביטחונית חמורה, שמקורן בחתרנות. לממשלה אין שום מנוס מטיפול שורש באיום הברור הניצב לפנינו. כלל לא בטוח שהבעירה בצבא תאותר, לנוכח השפעתם הממאירה של הבכירים לשעבר החותרים תחת המשמעת בצה"ל - של חסרי מצפון כמו אהוד ברק, הצופה לכאורה שיקראו לו להנהגה כשיצופו גופות של יהודים בירקון, כדבריו המוקלטים בפורום 555 ב־2020 (מיוחסים ל"חבר היסטוריון" ששיתף אותו בתחזית הסדיסטית).

אבל גם אם הרמטכ"ל יצליח לאתר זמנית את הבעירה, משימתו תהיה להתמודד עם הקרנת החולשה כלפי חוץ ופנים, ולשקם את האמון הציבורי בצה"ל.

לא יעזרו זעקות נגד תופעות כמו סרטון המתאר חייל "ירוק" מחיל היבשה שטייס "כחול" מפקיר אותו ב"עוון" תמיכתו ברפורמה. שר הביטחון זעם לשווא על מראה שהוצבה בפני הפיקוד הבכיר.

כדי להשיב את האמון, וכדי לחסום את הערעור האנרכיסטי על הדמוקרטיה ועל ההרתעה שלנו כלפי חוץ, צריך לעשות יותר מאשר לזעום.

מסע ההרס של מנהיגים כושלים ומכשילים כמו ברק וחלוץ וחבר מרעיהם מחייב התמודדות משמעתית, חוקית ואידיאולוגית. והוא מחייב שינוי מבני בניהול כוח האדם של צה"ל, השב"כ והמוסד.

מבחינה משמעתית, הרמטכ"ל חייב לעבור מהכלה לע נישה. פיקוד צה"ל ידיח מתפקיד כל טייס, קצין או חייל, שירים יד על המשמעת בצה"ל בפועל, במעשיו.

אחרי ההדחה, מהוותיקים שבהם יש להיפרד. את הצעירים יש להעביר לתפקידים אחרים במילואים או בסדיר, פחות "זוהרים". אם יסרבו, יש לשפוט אותם לפי הדין הצבאי.

מבחינה חוקית, שר המשפטים ועימו הממשלה כולה חייבים לתבוע מהפרקליטות דין וחשבון: איך היא מתכוונת להתמודד עם עבירות ההמרדה לכאורה של שורת "לשעברים" אובדי דעת ודרך? אם לא תהיה התמודדות חוקית עם התופעה החולנית הזאת, אפשר למחוק את איסור ההמרדה מספר החוקים שלנו ולהתפלל לאלוהי האנרכיזם. מבחינה אידיאולוגית, יש לחזור ולהטעים את עקרון הממלכתיות שהניחו בצדק רב בני גנץ, ובייחוד גדי איזנקוט, ביסוד הקוד האתי של צה"ל.

במרכזו: כפיפות צה"ל ללא עוררין לממשלה הנבחרת. נכון, יש פקודות שאסור לתת ואסור לבצע. אבל הן נמצאות הרחק על קצה הסרגל. הסדרה של יחסי הרשויות אינה נכללת בהן! הממשלה כפופה לחוק, לא לסחטנות של הצבא (גם בג"ץ כפוף לו, אגב, כפיפות שלאסוננו חלק משופטיו נוטים להתנער ממנה).

מבחינה מבנית, עלינו לחזור ולפרק את מטה הפלמ"ח שברק ושותפיו ההרסניים חידשו מחוץ לצבא. בן גוריון, נזכיר, לא פירק את חטיבות הפלמ"ח - יפתח, הראל והנגב. פורק רק כלי השליטה הפוליטית בהן, מטה הפלמ"ח. כך נחסמה יכולתה של "מפלגת הפועלים המאוחדת" (מפ"ם) לשלוט בחטיבות. מהלך החסימה הושלם מאוחר יותר, במינויים שאישר בן גוריון בסגל הפיקוד הבכיר של צה"ל.

בהבדלים המתבקשים, זה מה שיש לעשות עכשיו: לא רק לגדוע את החתרנות ואת הסחטנות, אלא גם לבחון את מדיניות המיונים והקידומים בצה"ל ובשב"כ.

יש לוודא היטב שלא מתקיים שיבוט של "עם הטייסים" במיונים לחיל האוויר, למשל, ולבדוק בדקדקנות את שיטת המיונים והקידומים בכלל צה"ל. לא ייתכן שחיל האוויר, היחידות המיוחדות והפיקוד הבכיר יהיו בעלי אופי פוליטי אחיד. בלי הגינות ושוויון במיונים ובקידומים לא נוכל לבטוח בהם.