זירת המשפיענים האמיתית: ספרות

35 אלף איש. כמו הפגנה בקפלן, כמו הופעה של אביב גפן בפארק הירקון, כמו עיר קטנה בישראל. 35 אלף אנשים, נשים וטף גדשו אתירידי שבוע הספרבירושלים ובתל אביב ביומיים הראשונים לשבוע הספר העברי, לא כולל ירידים קטנים יותר ואת הנהירה לחנויות. גם בעולם שמתמכר לתוכן מהיר, תמציתי וחד, הישראלים מפגינים מדי שנה אהבה לספרים ולספרות, ומעידים שמהפכת הדפוס מהמאה ה־15 רלוונטית מתמיד.

התרגלנו לחשוב שהשפעה ציבורית מתרחשת בראש ובראשונה בכנסת, בתקשורת, ברשתות החברתיות, וכמובן - בבית המשפט.הסערה הציבורית העזה סביב הרפורמה המשפטית, משני צידי המחלוקת, חושפת עד כמה עמוקה התפיסה שרואה במגרש המשפטי את המקום שבו ראוי להכריע בשאלות הגדולות של הקיום הישראלי. אך השאלות האלו, כמו איזו דמוקרטיה נהיה, מי ישרת בצבא, מהם היחסים בין הדת למדינה, מי יקבל קצבאות ואיך היינו רוצים שישראל תראה בעוד מאה שנה - כל אלו התגלגלו פעם אחר פעם לפתחו של בית המשפט, אך פעם אחר פעם התבררו כנושאים שאי אפשר להכריע בדפיקת פטיש קטנה. לא שאין הליכים משפטיים נצרכים, אבל ההכרעה הציבורית בנושאים האלה לא תלויה בשאלה אם ראש ההרכב היו השופט סולברג או הנשיאה חיות. היא תלויה הרבה יותר בשאלה מה מונח על השידה ליד המיטה של כל אחד מאיתנו.

וזה הסוד: התרבות היא שמכריעה את הסוגיות הציבוריות הרחבות. המשפט והפוליטיקה ניזונים מהתרבות, תלויים בה, ובתורם - מזינים אותה בחזרה בחוקים ובתקציבים.

את מה שעשה אלי עמיר בספריו על ילדותו במעברה למורשת של העלייה מארצות ערב לא יוכל לעשות שום חבר כנסת אקטיביסט; את מה שעשה סייד קשוע ליחסים בין יהודים וערבים לא תוכל לעשות שום חקיקה; העובדה שנוויל לונגבוטום ולונה לאבגוד הם חלק מגיבוריה הבלתי מעורערים של סדרת "הארי פוטר" נותנת לילדים אאוטסיידרים מתנה גדולה לא פחות מסיירת חרם בית־ספרית; ואת מה שעשו רומנים כמו "בעל זבוב", "מעשה השפחה", "1984" ו"חמישים גוונים של אפור" לחברה המערבית, את עומק ההשפעה שלהם על האופן שבו אנחנו תופסים יחסים חברתיים, פמיניזם, מיניות וחירות - אי אפשר לחקות בשום ערכאה. כל ספר כזה יצר שיחה שהיכתה אלפי גלים, נטעה מיליוני רעיונות והניעה אינספור תהליכים ברחבי העולם.

הציבור שנהר לירידי שבוע הספר הראה שהוא מוכן לשיחה - צריך רק מי שמוכן לשוחח. לא להטיף, לא לצעוק, לא להכפיף; לשכנע. לכתוב משהו מעמיק דיו שיצדיק את תשומת הלב של הפרט וידליק אצלו נכונות להשקיע כמה שעות בקריאה - כלומר, בשיחה - עם אדם או רעיון.זו ליבת העבודה שלי כעורכת ראשית בהוצאת הספרים "סלע מאיר", והיא נובעת מאמון באדם ומניסיון להכיר ביושר בחוזקותיו ובחולשותיו. לא במקרה עמלנו קשה כל כך כדי להוציא את ספרו של רה"מ נתניהו ואת ספרו של ח"כ שמחה רוטמן; שניהם הבינו שהחקיקה היא סוף הדרך, לא תחילתה. לו רק כל אדם בתפקיד מפתח היה נכון להניח את השקפת עולמו לשיפוטו של הקורא. זה חשוב לדמוקרטיה הרבה יותר מההצבעה האחרונה בכנסת.

זה נכון גם בתחומים פחות פרלמנטריים. איש העסקים אביעד פרידמן, העיתונאי חנן עמיאור, הסופר והיוצר גדי טאוב, הסופר טוביה טננבום, יזם הסייבר אלון ארבץ, פרופ' ניר שוולב – כל האנשים האלה הבינו שהדרך לשינוי עוברת בציבור רחב שיקרא, יבין ויזדהה עם הדרך שבה הם מסתכלים על העולם.

בערך 7,000 ספרים חדשים יוצאים מדי שנה בישראל, בניסיון להגיד משהו. 35 אלף מבקרים ביומיים העידו שיש מי שמעוניין להקשיב. בתקופה של שאלות קשות על החוסן הדמוקרטי שלנו, השיחה הישראלית מעולם לא נראתה מבטיחה יותר.