נוסטלגיה אונליין: איך נולד שבוע הספר?

ההצעה לקיים בארץ ישראל שבוע שיהיה מיוחד כולו לספר העברי הועלתה לראשונה במאמר שהתפרסם בעיתון "הארץ" ב־19 בנובמבר 1924. על המאמר היה חתום צעיר בשם אברהם שצ'גלוב, שהיה עוזר במערכת "הארץ" ופרסם מדי פעם ידיעות ומאמרים בנושאים שונים.

ב־1926 יזמה ברכה פלאי, מייסדת הוצאת הספרים "מסדה", את "יום הספר העברי", שעליו כתב העיתון "דואר היום" ב־10 במארס באותה שנה: "לשכת הספר של אגודת הסופרים והספרות העברית החליטה להכריז בחול המועד פסח על 'יום הספר העברי', פרי יוזמת הגב' פלאי. ביום זה ייערכו נשפים, חגיגות, הרצאות, אספות עם, הגרלות וקונצרטים, שמטרתם תעמולה ופרסום לספרות העברית".

ואכן, ב־1 באפריל 1926 הועמדו בשדרות רוטשילד בתל אביב, משעות הבוקר, דוכנים עמוסי ספרים בעברית, שאותם ניתן היה לרכוש בהנחה של 25 אחוזים, כפי שניתן לראות בתמונה שצולמה באותו יום ונמצאה לפני כמה שנים בארכיון הקרן הקיימת לישראל.

בקרב המארגנים התעורר החשש שהקהל יעדיף את "יריד המזרח" שנערך אז בשנתו השנייה ולא יגיע ליום הספר, אך בפועל האירוע נחל הצלחה עצומה, כפי שתואר ב"הארץ" למחרת: "בשעה תשע לפני הצהריים, במעמד אלפי איש שהסתדרו מסביב לשדרות רוטשילד, נפתח שוק הספרים של 'יום הספר העברי'... השדרות היו מקושטות, ובהן ערוכים שולחנות וקיוסקים של ספרים. קהל רב זרם לשדרות. גדוד מגיני השפה הפיץ כרוזים מתוך אוטומובילים מקושטים ונושאי שלטים שעברו בכל רחובות העיר. הסדר היה מצוין, והמשטרה של תל אביב החזיקה במשמר".

מ־1926 ואילך התקיים "יום הספר העברי" מפעם לפעם, במתכונת לא סדורה. לקראת חגיגות העשור למדינת ישראל, שנערכו ב־1958, הציע הסופר והמשורר שלמה טנאי לערוך במסגרתן "שבוע לכבוד הספר העברי". מאז, להוציא שנה אחת בזמן מגיפת הקורונה, נערך שבוע הספר מדי שנה ברחבי הארץ.

חזון בשפע: חלוצי ההוצאה לאור בארץ

מפעלם המופלא של ההוזים, החולמים והמגשימים בין חלוצי ההוצאה לאור בעברית מגלם סיפור מרתק שהוא חלק מהתפתחות ההוויה הציונית בארץ ישראל ובמדינת ישראל הצעירה.

חלק מבעלי ההוצאות לאור בעברית, בשלהי המאה ה־19 ובמחצית הראשונה של המאה ה־20, ראו במלאכתם עבודת קודש במסע לבניית ערכי התרבות של עם שמתחדש. רוב המו"לים פעלו בתנאי חוסר ודאות קיצוניים וללא בסיס כלכלי איתן. הם נכנסו לפרויקטים עצומים ולקחו על עצמם התחייבויות גדולות של הפקה, תרגום, עריכה והדפסה של אלפי ספרי מופת מהספרות העולמית, אנציקלופדיות, סדרות שונות בתחומי אמנות, מדע, בריאות ועוד.

המו"לים היו ברובם חסרים אמצעי מימון וייצור, והם עבדו ללא מנופי שיווק משמעותיים. הם הוציאו לאור ספרים גם כשברור היה שקהל קוראיהם יהיה מוגבל. חזון היה להם בשפע, ובאמצעותו יצרו פלטפורמה רחבה שעליה נוצרה ספרות מפוארת בשפה שהיתה בשימוש רק בכתבי קודש. בין ההוצאות לאור הבולטות נמנו "מקיצי נרדמים", "ספרי אגורה", "אחיאסף", "עם הספר", "יפת", "טברסקי", "לעם", "דביר", "מסדה" ועוד.

היו מו"לים שהגיעו לתחום מעיסוקים אחרים ונתנו למו"לות את הכסף שהרוויחו ממסחר ומתעשייה (לדוגמה: אברהם יוסף שטיבל, שעסק במסחר בעורות והקים את הוצאת "שטיבל"). הם ידעו שהסיכוי להגיע לרווחה כלכלית מהוצאת ספרים בעברית מוטל בספק, אבל רצו להשתתף בבניין העם. חלקם פשטו רגל פעם אחר פעם, אבל שבו להוציא עוד ספר בעברית, ואחריו עוד אחד, ונשארו ברוב המקרים בלי פרוטה בכיס.

הגדוד שהגן על השפה העברית

העברית נחשבת כיום שפת העם היהודי במדינת ישראל, עובדה כמעט מובנת מאליה, אך בראי ההיסטוריה לא כך היו פני הדברים תמיד. למעשה, לאורך המחצית הראשונה של המאה ה־20 היו תקופות שבהן העברית נלחמה בכל כוחה כדי לתפוס את מקומה בחזית הדיבור, הקריאה והכתיבה בארץ.

ב־1923 החלו להישמע ביישוב העברי דרישות מצד כמה פלגים, "לחזור ולחיות תחת כנפה של שפת היידיש, במקום העברית". כמענה לנטייה מסוכנת זו התלכדה קבוצה של תלמידי הגימנסיה העברית הרצליה בתל אביב והקימה, בסיוע המורים, את "גדוד מגיני השפה העברית". מדובר היה בצעירים יצירתיים ומלאי תשוקה לשפה, חלקם חמומי מוח שהתנהלו בבריונות כנגד כל מי שלדעתם עמד בדרכם להפוך את העברית, אחת ולתמיד, לשפת הארץ.

ל"גדוד" הצטרפו במהירות מאות צעירים מרחבי הארץ, וסניפים הוקמו בנקודות יישוב שונות, וגם בחו"ל. הארגון נבנה כיחידה צבאית ונחלק ל"פלוגות", כשכל פלוגה אחראית לתחום אחר בפעילות: תעמולה, הפצה, הגנה, הסברה ועוד.

הם הדפיסו עשרות כרוזים עם סיסמאות קליטות דוגמת "עברי, דבר עברית" ו"שפה אחת - נפש אחת". חברי הגדוד התייצבו בכל אסיפה שנערכה ולא התירו לדוברים על הבמה לנאום בשפה שאינה עברית. הם השליכו פצצות סירחון לתוך אולמות שבהם הועלו הצגות ביידיש ועוד עשרות פעילויות מחאה אחרות. הגדוד התקיים 13 שנים, עד 1936, ופעילותו פסקה כשכבר היה ברור לכולם שהעברית היא שפת הארץ ותושביה ואין בלתה.

חיים נחמן ביאליק

המשורר הלאומי שלנו היה גם מגדולי המוציאים לאור בעברית, כשייסד ב־1901 במוסקבה את הוצאת "מוריה", ששינתה שמה בארץ להוצאת "דביר". כבר בשנות ה־30 החזיקה דביר בקטלוג של 1,400 ספרים בעברית, וביאליק גם היה זה שטבע ביטוי שהגדיר באופן קולע את היחסים בין המוציא לאור לבין הסופר: "כשבאת למו"ל - יצאת נימול".

חנויות ספרים

אין להשוות את חנויות הספרים של ימינו לחנויות שהיו בזמנו, שרובן היו קטנות ושילבו לרוב בין מכירת ספרים למכירת מכשירי כתיבה.

ילדים קוראים

בזמנים ההם כל הילדים קראו להנאתם ספרים, ומחזות דוגמת זה שבתמונה למטה נראו כמעט בכל פינה, כשהילדים היו יוצאים מהספרייה ומייד מתיישבים ומתחילים לקרוא.

כונניות ספרים

בזמנו היו כאלה בכל בית: מדפים שהתחברו לעמודי מתכת מהתקרה עד הרצפה וכרעו מעומס ספרים. כמו בצילום המצורף של הדי אור, אספן פריטי נוסטלגיה ישראליים.

סימנייה

קיפול שולי הספר, מה שנקרא בזמנו "אוזני חמור", נחשב לתופעה בזויה של חוסר כבוד. לכן כולם הצטיידו בסימניות, שהציגו מראות מנופי ארצנו, פרחים מיובשים, אמרות שפר ועוד.

כריכות ספרים

רוב ספרי הילדים בזמנו עסקו בנושאים לאומיים־ציוניים, במגמה לעורר בקרב הילדים הזדהות מלאה עם הארץ וערכיה. כריכות הספרים הכילו ציורים צבעוניים נפלאים שהתייחסו לתוכן הספר. איוריו של המעצב הגרפי פרץ רושקביץ בלטו באיכותם מעל כולם.

הנעלמים / מוסדות שהיו בשכונה
ספרייה

"לספרייה היינו נכנסים בשקט ובחרדת קודש, וזכור לי היטב הריח המיוחד של הספרים הישנים ששרר במקום. התקבלנו במאור פנים על ידי הספרן, שנהג להסתובב בחשיבות בין מדפי הספרים. הספרנית עזרה לנו לבחור לפי היכרותה אותנו, או על פי נושא שאמרנו שמעניין אותנו, ותמיד זכרה אילו ספרים קרא כל אחד מאיתנו בעבר. מהספרייה חזרנו במהירות הביתה, עם תחושה של הרפתקה חדשה המצפה לנו" (כתבה: ניצה וולפנזון).

מוסדות / אוצר הספרות העברית לדורותיה
מכון גנזים ע"ש אשר ברש

מכון "גנזים", שנמצא בבית אריאלה בתל אביב, מהווה את ארכיון הספרות העברית הגדול בעולם, ובו נשמרים ומטופלים כ־800 אוספים ארכיוניים של סופרים, משוררים, מחזאים, הוגים, עורכים ואנשי עט - מסוף המאה ה־19 ועד ימינו. אוסף מרכזי ענק ועשיר זה, בניהולה של היו"ר, הסופרת אדיבה גפן, משקף את היצירה העברית המודרנית ואת תולדות התפתחות תרבות הספר העברי, לצד ההיסטוריה של העם היהודי בארץ ובעולם.

ה"היפסטרים" שנלחמו בממסד הספרותי

בשנים 1939-1920 התפתחה בתל אביב חבורה ספרותית שכללה סופרים ומשוררים, רובם צעירים, ובהם נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי, לאה גולדברג, אברהם חלפי ואלכסנדר פן. אנשי הקבוצה, שנקראה "יחדיו", עסקו ביצירה עברית מקורית ותקפו את ביאליק ואת שאול טשרניחובסקי, שנתפסו בעיניהם "מיושנים וארכאים".

על הוצאת "דביר" טענו שהיא "מוציאה לאור כתבי מתים במקום יצירות ישראליות צעירות". כש"דביר" סירבה בתגובה לפרסם את כתביהם, הקים המבקר ישראל זמורה הוצאה עצמאית בשם "מחברות לספרות", שאליה הצטרפו גם יונתן רטוש, בנימין תמוז, פנחס שדה ובנימין גלאי בצילום: חבורת "יחדיו" בתל אביב, 1938. מימין: יוכבד בת־מרים, גולדברג, שלונסקי, ליובה גולדברג, זמורה ומשה ליפשיץ.

יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org