מלוא הארץ גמרא

בשבועות האחרונים, ועל רקע המאבק סביב הרפורמה המשפטית, התבלטנשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברקביכולתו לנפק אמירות בוטות, חריפות וכמעט תמוהות נגד כוונות החקיקה של הקואליציה. זו לא משימה קלה בימים של התבטאויות קיצוניות, אלימות ורעילות.

גם כבוד הנשיא לשעבר הפליג בדיבור על חרוזי רעל, כיתות יורים ואובדנות עצמית, והשמיע קינות על העם הסורר שאינו מעוניין בזכויות ומעדיף דיקטטורה חשוכה. אך דווקא אמירה אחת כנה ובסיסית של השופט בדימוס, כזו שאינה טבולה בייאוש מר ובעננה שחורה, היא המדהימה מכולן:

בראיון לרוני קובן בכאן 11, נשאל ברק היכן הוא ממוקם על הסקאלה שבין המדינה היהודית לדמוקרטית, וענה שמיקומו כאדם וכשופט מציב אותו יותר בצד הדמוקרטי.

"אני לא מכיר מספיק את המקורות היהודיים", השיב, ובהמשך הודיע שהוא כמעט לא יודע דבר על המשפט העברי או על התלמוד, ואף התוודה כי הוא "מצר על כך".

נניח לעובדה שנשיא בית המשפט העליון לשעבר לא בקי במשפט העברי, שלו תפקיד מסוים גם במערכת המשפט הישראלית. נתעלם גם מהעובדה המדהימה שאדם כמותו, שמלומד בשיטות משפט ובתפיסות נרחבות על מחשבה משפטית מתרבויות שונות, עיוור לחלוטין ואפילו אינו סקרן בנוגע למקורות המשפט של עמו, וחסר הערכה לגמרא כאחת מיצירות הפאר המשפטיות הגדולות בכל הזמנים.

הווידוי של ברק חושף משהו עמוק יותר וחשוב יותר, כזה שאולי מספק מפתח לתפיסה שלפיה הנהיג כנשיא בית המשפט העליון, וכמי שרוחו שורה על הבית בגבעת רם עד היום.

אם היה טורח לפתוח גמרא, ברק היה מגלה שהיא כמעט נטולת הכרעות, ומקדשת את המחלוקת. כל כולה ויכוח בין רעיונות שונים ומאבק בין תפיסות, ולא מסע לטובת ניצחונות והכנעות.

מנגד, בעולמו של ברק ובבית המשפט שעיצב, ההכרעה היא המפתח, וההתערבות השיפוטית חייבת להכניע את זו הממשלתית או הפרלמנטרית. היהדות, כמו מייסדי המדינה, חיבבה את הוויכוח - וגם את העלמת העין, שאפשרה חיים משותפים לצד המתחים הפנימיים. ברק, מנגד, הנהיג התנהלות של עקירת עין. לדידו, לא רק מלוא כל הארץ משפט - אלא שמלוא כל הארץ הכרעה.

לדוגמה, בחוסר תושייה כפה בית המשפט שוב ושוב על ממשלות ישראל את שינוי חוק הגיוס, נושא רגיש המהווה פצע פתוח ואמיתי בחברה הישראלית, שאין פסיקה שתצליח לשנותו באבחת חרב. בית המשפט גם התערב בסוגיית החמץ והצית מחלוקות חדשות, וגם בעניין הכותל ובסוגיות אחרות, ויש עוד דוגמאות למכביר על נטייתו של בית המשפט, ברוחו של ברק, להתבונן בשחור ולבן על המציאות בכל תחומי החיים הישראליים.

בית המשפט לקח על עצמו לא רק להכריע בוויכוח, אלא גם לגדוע אותו ולייתר אותו, ויחד איתו גם את הדיאלוג הפנימי בין חלקי החברה הישראלית. בהשראת ברק, תמיד מידת הדין נבחרה להוביל.

וזהו הדבר המרכזי שעליו צריך הנשיא לשעבר ברק להצר.