האיום הגלוי במלחמת אחים, שבו נופף בני גנץ כלפי ראש הממשלה נתניהו וממשלתו, סימן עוד חצייה של קו אדום על ידי האופוזיציה הנוכחית. ספק אם גנץ עצמו שם לב לאירוניה: באמירתו חסרת האחריות, ראש הרשימה המתכנה "ממלכתית" טחן עד דק את השאריות של הממלכתיות שקיווינו כי עוד נשארו בה.
האיום במלחמת אחים הפך בתוך זמן קצר לבון טון במחנה השמאל. בני גנץ, יאיר לפיד ודוברים זוטרים יותר כמו מתחרים ביניהם מי יתפוס את המשבצת של המסית הלאומי. כמו בכל תחרות, כדי לזכות בבכורה צריך להיות נחרץ ובוטה יותר, והם אכן לא חוסכים בבוטות. אחד מאיים בהמרדה, אחר באי־ציות בצבא, ושלישי משחרר מן הבקבוק את שד האיום באלימות פיזית ממש.
כל עוד לא מאוחר, כדאי לראשי האופוזיציה ללמוד שני דברים - מהי דמוקרטיה ומהי אחווה. משמעות השיעור הראשון פשוטה: לממשלה שנבחרה באופן חופשי והוגן, יש מנדט ליישם את המדיניות שחבריה הבטיחו לבוחר. יתרה מכך, היא אפילו חייבת לעשות זאת.
עושה רושם שגנץ, לפיד ודומיהם באמת הופתעו: הם חשבו שהימין רק מדבר - והנה, "פתאום" הוא נחוש גם לעמוד מאחורי המילים. הם אולי השלימו עם אובדן כיסאות העור במשרדי הממשלה, אך הם היו בטוחים שחוץ מזהות היושבים בהם - לא ישתנה דבר. במקום זאת, נבחרי המחנה הלאומי - מראש הממשלה ומטה, עד לחברי כנסת מהשורה - לא מסתפקים בלחמם את הכיסא.
שר המשפטים מפציע עם רפורמה חשובה במערכת המשפט, ומתחיל לטפל בחוליי הייעוץ המשפטי. השר לביטחון הפנים מתעל את משאבי המערכת לפתרון הבעיות האקוטיות של הפשיעה הערבית הלאומנית ולא שוכח בדרך גם "קטנות" - כמו צמצום ביקורי ח"כים אצל מחבלים בבתי הסוהר והקפדה על אכיפה שוויונית כלפי מפירי סדר בהפגנות, בלי קשר לזהותם או למגזרם. שר האוצר מקדם תוכנית כוללת להורדת יוקר המחיה. שר הכלכלה מכריז מלחמה על ביורוקרטיה ועל רגולציית יתר, שחונקות את המשק ואת האזרחים.
גם בכנסת המצב דומה. אף שהקואליציה רק הורכבה, הצעות חוק ברוח לאומית מילאו את מזכירות הכנסת, והח"כים מהימין מתחרים ביניהם מי ידחף יותר את הערכים החשובים למי ששלח אותם לשרת בפרלמנט. ומעל לכולם, מפתיעה את השמאל העמדה של בנימין נתניהו - במקום להסס ולבלום את הרפורמות המבורכות, כפי שהאופוזיציה היתה רוצה שיעשה, הוא דווקא מגבה אותן ואומר בלי להתנצל שמה שהיה בתקופת שלטון השמאל כבר לא יהיה.
כל הצעדים שננקטים עכשיו על ידי אנשי הקואליציה במשרדי הממשלה ובכנסת נכללו בהבטחות לבוחר, ויש לקוות שכך זה יימשך לאורך כל הקדנציה. מי שלא אהב את ההבטחות האלה - לא בחר במפלגות המחנה הלאומי ונותר במיעוט. זאת בדיוק מהות הדמוקרטיה: הזוכים בבחירות אמורים לקיים את רצון הבוחרים ואת ההבטחות שניתנו להם, והמפסידים אמורים לכבד את הכרעת העם, לא לזלזל בה ובוודאי לא להידרדר לתהומות האיומים במלחמת אחים.
השיעור השני שעל ראשי השמאל ללמוד כרוך באחריות שצריכה להתקיים בין אחים, ועיקרו בכלל הפשוט: בל ירים איש את ידו על אחיו. חברות אנושיות רבות נאלצו לעבור במהלך ההיסטוריה פרקים אפלים שהתאפיינו במלחמות אחים, והתוצאה תמיד היתה נוראית. נוסף על פרצי אכזריות ומיליוני קורבנות, מלחמות אחים הובילו לפירוק מדינות או להחלשה שלהן, ואפילו להיעלמותן ממפת העולם.
זאת הסיבה לכך שמנהיגים אמיתיים לא יאיימו במלחמת אחים, וקל וחומר לא ישתפו פעולה עם ניסיונות נלוזים להצית את האש שלה. מנחם בגין התבלט מבין כולם בנחישות למנוע מלחמת אחים בכל מחיר - לא רק במילים אלא גם במעשים, אפילו כשאחים ירו באנשיו והרגו אותם. טוב יעשו גנץ ולפיד אם ילמדו ממנו לפחות את הדבר הזה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו