המשחק המסוכן של האופוזיציה

זה הסלים מהר, כמו שאומרים. הגענו לשלב האיומים במלחמת אחים. ניטש כרגע ברדיו וברשתות מעין קרב מקדים, שנוגע לשאלה: מי חימם את מלחמת האחים הזו. לדעת שר הביטחון לשעבר בני גנץ, אם תפרוץ כזו, האחריות תיפול על רה"מ נתניהו. ועדיין, הוא קובע, צריך "להרעיד את המדינה". זה אולטימטום בנוסח "תעצרו אותי".

מה שברור הוא שרטוריקת המרי האזרחי שנעשתה פופולרית באופוזיציה מובילה ליעד אחד: קונפליקט חברתי. תקראו לזה מרי, או מרד, או "מלחמה על הבית" או "קיר הברזל". המשמעות היא עימות חריף. וזה התחיל הרבה לפני הודעת הרפורמות של שר המשפטים יריב לוין, ולמעשה גם לפני השבעת הממשלה.

מאז הבחירות עובדים בשמאל קשה על השלטת אווירת חירום ואסון. "קץ הדמוקרטיה" כבר הפך לנתון. מבחינת לפיד וגנץ, אנחנו עמוק בשלב שיחת סיכום המדינה. הם העבירו את השלטון, אבל בלב כבד ועם דאגה גדולה. הלך הבית. שלא לדבר על הדברים שפרסם נפתלי בנט ב"ניו יורק טיימס", שהסבירו לעולם איזה משטר חושך לא־לגיטימי עלה פה.

ואז התחיל מבול של מכתבי בכירים בכל מיני גזרות - שרמזו, או איימו בעקיפין או פשוט נתנו הנמקה לסוגים שונים של פרישה. יהיה קשה להביא השקעות, הזהירו בהייטק ואותתו למשקיעים בעולם שישראל היא מקום לא יציב עוד, למשל. והיו גם מכתבי טייסים, ושלד"גיסטים, ולוחמים מפה ומילואימניקים משם. קצינים החזירו את דרגותיהם בדואר באקטים סמליים. זה הדרדר לטרנד של טורי דעה המציעים להפריד כוחות ולחלק את המדינה. החשוכים שם והנאורים כאן.

ואז הגיעה הפגנה - עם שלטים ועליהם סמל האס.אס על תמונתו של שר המשפטים, וסטירת לחי של מפגין לח"כ איימן עודה. וכל הזמן הזה ראשי האופוזיציה לא גינו ולא סימנו קו אדום - בטח שלא בדציבלים ובדרמטיות שבה הם רגילים לגנות תופעות מקבילות מימין. להפך; הם גילו אמפתיה לאיומי הפרישה ולשיח הסירוב.

פתאום אין יותר לא ממלכתיות ולא נאומי "יש לנו רק צבא אחד". מבחינת ח"כ מיכל שיר, צריך "להבעיר את הרחובות". התוצאה של הרטוריקה חסרת האחריות הזו היא שאנשים נכנסו לתודעת קרב־אזרחי. התחושה היא שיש רשות (אם לא חובה מוסרית) לשבור את הכלים במסגרת המאבק. כל אחד חולם להיות גיבור רזיסטנס מקומי.

אבל גם לממשלה החדשה יש חלק כלשהו בהסלמה - אם לא בליבוי הדליקה, אז לפחות באי־כיבויה. מומלץ להפסיק לחמם את האווירה בדיבורים על מכת"זיות בתל אביב או להיגרר לפרובוקציות המופקרות של יאיר גולן, ולקרוא לעצור את ראשי האופוזיציה. יש תנועת מחאה, והממשלה צריכה להגיב אליה בממלכתיות המתבקשת - ולא כמו חבורת מפגיני הנגד שמתגודדים במדרכה ממול. אבל גם האמירות המיותרות האלה מצד דמויות בקואליציה מתגמדות מול המסרים הגלויים והמרומזים שמעבירים ראשי האופוזיציה לתומכיהם – ובעיקר דמויות כמו גנץ, יאיר גולן בתוספת משה (בוגי) יעלון – לקצינים ולחיילים. הם מהמרים על עצם המרקם החברתי שלנו.