אבל לא אמרתם מה עם המסים

השאלה שמכריעה מערכות בחירות בארה"ב, ושהכניסה לחיינו את "קראו את השפתיים שלי" האיקוני של הנשיא בוש, מעוררת כאן נחרה אפילו בקרב המפלגות הכלכליות שלא מתקרבות לאחוז החסימה.

הפער בין הקרב על המיסוי, שמתקיים במלוא עוזו בין עשירי העולם ומנהיגיו, לבין חוסר העניין במערכת הפוליטית הישראלית, הוא משל לכיוונים שאליהם הלכה מערכת הבחירות השבורה שלנו. מצד אחד, ארגון גלובלי של מיליארדרים שהתאגדו לארגון בשם TAX ME NOW, ומצד אחר, מערכת מקצועית משוכללת של התאגידים הגדולים בעולם שמצליחה להביא למצב אבסורדי בו, כפי שהתבטא בזמנו וורן באפט בביקורתיות: "המזכירה שלי משלמת יותר מס ממני".

אז למה לא לאמץ תפיסות ליברטריאניות שרואות כל מיסוי ממשלתי כגזילה? ואיך זה יכול להיות שדווקא מוטבים של השיטה, שצוברים מיליארדים רבים, יוצאים נגדה? חלק מהתשובה הוא פרקטי.כספי המסיםמאפשרים את הקיום והתפעול של החברה שלנו - את תקציב המשטרה וכוחות הביטחון, את הכבישים, בתי החולים, המתנ"סים, העובדות הסוציאליות, ועוד. כדי להפוך מדינה למתפקדת יש צורך בהסכמה רחבה ובאמון. המיסוי, ככל שנעשה באופן הוגן ואחיד בפני החוק, הוא דוגמה ממשית להסכמה ולאמון, והופך להיות "הדבק" שמחבר בין אבני הבניין החברתיות שלנו ולא רק האמצעי לייצור האבנים הללו.

כאשר מיליארדרים נלחמים נגד המיסוי המגוחך של חברה מצליחה כמו אפל, ששילמה ב־2014 מס של 0.005% על הכנסותיה, הם מבינים שקריסה של המבנה החברתי היא קריסה שלהם ושל התאגידים שחוללו את ההון שלהם עצמם. כאשר מיליארדרים נלחמים כדי שיגדילו את שיעורי המס לאנשים כמותם, הם עושים זאת כי הם מבינים שהמדינות אפשרו את השגשוג שלהם וזו הדרך להשיב את החוב הזה. הם גם מבינים שפילנתרופיה לא יכולה להיות תחליף למדינה. לא דומה בניית בית ספר פרטי על ידי ספורטאי מצליח ב־NBA, או תרומה של מי שהיה עד לא מכבר האיש העשיר בעולם למוזיאון לתעופה וחלל, ליכולת ולאחריות של מדינה להשקיע בתשתיות החברתיות של כלל אזרחיה ותושביה.

כאשר מדברים בישראל על העלמות מס ועל "כסף שחור", מתייחסים לרוב לשירותים שניתנים במזומן על ידי מנקות בתים, שרברבים וספקים נוספים. אין ספק שזו תופעה פסולה ויש לטפח את אחריות העמידה בחוק. באותו זמן ה"גניבה" הגדולה נעשית ברישיון - חברות ענק מהנדסות, על ידי סוללות של רואי חשבון ועורכי דין, את הסדרי המסים שלהן ומשלמות פרוטות. הדבר מקומם עוד יותר כאשר חברות שמתעשרות על חשבון משאבי הטבע של כולנו, כמו ים המלח או שדות גז בים התיכון, מתחמקות מחובות של מאות מיליונים לרשויות המס בישראל במשך שנים, או גוררות אותם. אולי זה לא מעניין את הפוליטיקאים שלנו, ואולי זה דווקא מאוד מעניין אותם והם בוחרים בצד של הטייקונים.

היה מי שהגיע לכס ראש הממשלה עשר שנים אחרי ששאל "איפה הכסף?". רגע אחרי הבחירות הגיע הזמן גם לענות. ולתקן.