כן. צריך שוב לדבר על ההתנתקות

יולי 2003. ממשלת שרון הכריעה, למעשה, על "התנתקות" מעזה, ועדיין קבלן הגינון ביישוב רפיח־ים שבגוש קטיף מקפיד לכסח את הדשא כאילו אין מחר. באותו חודש נקראו ליישוב מילואימניקים מגדוד 670 של התותחנים, לאבטח את מגדל התצפית ואת המחסום שאליו הגיעו מדי בוקר פועלי רפיח וחאן־יונס לעבודה בחממות. החיילים אמנם חוו את רעש הפצמ"רים, ועדיין את רוב זמנם העבירו במשחקי שש־בש. לא פשוט, ועדיין לא מלחמה בקנה מידה מהסוג הפוקד אותנו כיום.

יוני 2004. במשכנות שאננים שבירושלים נערך פאנל בנושא ההתנתקות. כל הדוברים, פרופסורים מהאוניברסיטה העברית, הצדיקו את יוזמת שרון. היחיד שהסתייג היה פרופסור עזרא סדן, כלכלן עצמאי, שדבריו מוסגרו כמייצג של הסדר הישן, הקולוניאלי. באותם ימים התארח במגזין הערוץ הראשון ד"ר יהודה לנקרי, בזמנו שגריר ישראל באו"ם, שהסביר כי מלכתחילה היתה ההתיישבות ברצועת עזה (יוזמת ממשלת המערך בראשית שנות ה־70) איוולת גיאופוליטית: "למה צריך היה לדחוף אצבעות המבתרות את הרצועה?" זאת ועוד. מתוך רצון להעניק לגיטימציה ציבורית ליוזמת הנסיגה, פרסמו קצינים בכירים במיל' מטעם "המועצה לשלום וביטחון" (הנתמכת על ידי "הקרן החדשה") קריאה לממשלת ישראל: "להמשיך בנחרצות את תהליך ההתנתקות; התוכנית תורמת לחיזוקה של המדינה וחיונית לביטחון ישראל". וואלה.

ביוני 2005 וככל שקרב המועד לביצוע מהלך ההתנתקות, מצאו עצמם אזרחי ישראל מאזינים, בעל כורחם, לשירים קצביים המבטיחים מחר אופטימי: "השמש תזרח בין עזה לרפיח" של להקת התותחנים, ושירו של ישי לוי: "שלום לך עזה, אנחנו נפרדים; אשב לי על הפלאז'ה, אשכח את המדים".

ושוב איתכם! 16 שנים לאחר אותה איוולת, המציאות מתפוצצת לנו בפרצוף: "עופרת יצוקה", "עמוד ענן", "צוק איתן", "שומר החומות", ועוד מבצעים יתומים; מאות הרוגים ופצועים, ונזק כלכלי ונפשי. מאז ביצוע "ההתנתקות" שהבטיחה כל טוב, השמש לא זרחה בין עזה לרפיח, והמילואימניקים כיבסו את המדים שוב ושוב לקראת פעילות שאין רואים את סופה.

תוצאה הרת אסון זו מעוררת מחשבות נוגות: כיצד קרה שבמבחן המציאות וההיסטוריה, אותם גנרלים ואקדמאים עטורי דרגות ותארים, עילית מנופחת מחשיבות עצמית, נפלו בפח והביכו עצמם לדורות? כיצד קרה שדעתם של מתפקדי ליכוד שהסבירו "מי שבורח מעזה - עזה רודפת אחריו", התבררה כמעוגנת בשכל ישר?

השאלות הללו צריכות להדהד באוזניהם של כל מי שחרדים לגורלה של ישראל ולחינוך הדור הבא של המנהיגים. ובכל זאת אציע הסבר. בשנים שקדמו להתנתקות, דאגו כמה סוכני שינוי המנותקים מהעם, להטמיע בשיח הציבורי רעיונות רעילים. המחלקות ללימודי מזרחנות באקדמיה הישראלית הוצפו בתיאוריות שיותר משביקשו להסביר את המציאות, הציעו בעצם לשנותה. "דיכוי", "אינטרסים" ו"מאבק כנגד הקולוניאליזם" הפכו מילות המפתח; לא דת ולא תרבות. ההשתמעות הפוליטית ברורה: אם רק נפנה את ההתנחלויות - ממילא נאפס את החשבון, ולאויב לא יהיה אינטרס להתחמש. גם האקטיביזם הביטחוני, שבזמנו הנחה את מנהיגי מפלגת העבודה של שנות ה־60 וה־70, התפוגג. השכל הישר פינה מקומו לטובת אופנות מיובאות.

לכך יש להוסיף את החישוקים הסוציולוגיים־תרבותיים: בכירים ישראלים שנהגו דרך קבע להתרועע במעגלי החברה הגבוהה, נכנעו ללחץ החברתי שיצרה האליטה הישראלית ושהתבסס על העיקרון: אם אתם מעוניינים לזכות בכרטיס כניסה למועדון הנאורים והמוסריים, אינכם יכולים לחשוב אחרת מלבד "התנתקות". למלכודת הזו נפלו טיפוסים חזקים בדרגות וחלשים באופיים. חלקם, עד היום, מבקשים להעתיק את מודל עזה ליהודה ושומרון. כלומר, בישראל 2021 יושבים בתוכנו "מומחים" בעיני עצמם, המבקשים לאנוס את המציאות בעזרת התיאוריה. נכון, זה קורה מפני שתיאוריה פוליטית היא חלק מהזהות של היחיד, ועל זהות קשה לוותר; הבעיה היא שאת המחיר כולנו משלמים. החלום ושברו? לא, החטא ועונשו!