תחזירו את הקלשונים: לא כל שביתה היא בגידה במדינה

כאילו לא היה די במתח סביב האלימות הקשה בערים המעורבות, חשוף הציבור הערבי לאווירה קשה גם בעקבות החלטת ועדת המעקב לענייני הציבור הערבי בישראל על שביתת המחאה שהתקיימה אתמול, בעקבות מבצע "שומר החומות".

המעסיקים, במיוחד במגזר הפרטי, יהודים וערבים, לא רוצים לקחת חלק במחאה בעלת אופי פוליטי ונפיץ כל כך. אך מנגד, מנסה הציבור הערבי להשמיע את קולו באמצעי מקובל ולגיטימי במשטר דמוקרטי: שביתת מחאה. עובדים ערבים רבים דיווחו כי נחשפו לאיומי פיטורים בשל הודעתם על היעדרות ממקום עבודתם. מעבר לשאלה בדבר חוקיות הדבר, התחושה היא שהכל מתנהל מהבטן: סוג של "עונש" או "נקמה", כלומר סנקציה חברתית על עצם הבעת העמדה השונה.

אך הגיע הזמן להפנים: לציבור הערבי בישראל נרטיב לאומי אחר ושונה. בימים כאלה, של מתח בתוך הבית וקונפליקט בגבולו, קשה אולי לשמוע זאת - אבל זו עובדה קיימת. הציבור הערבי חי את המתח הזה כל חייו, בשעת משבר ביטחוני ובימי שגרה. מאז קום המדינה, הקונפליקט הישראלי־פלשתיני משפיע על חייו ומעצב את תודעתו בכל כך הרבה רמות ורבדים. בישראל הוא ערבי ש"המדינה היהודית" אינה מדינתו, בעולם הערבי הוא ישראלי לכל דבר ועניין. והמורכבות הזו חייבת להיות נהירה גם לחברה היהודית.

זה לא אומר שכל הציבור הערבי חותר יומיום לחיסול המדינה היהודית, ממש לא. להפך. במשך שנים מביע רובו במעשים ובמילים את שאיפתו להשתלב, אך נתקל בחסמים. האלימות בערים המעורבות - מבהילה ומגונה - היא גם תזכורת להזנחת בעיות הפשיעה, האלימות והנשק הלא חוקי, שעד כה שיבשו את החיים בחצר האחורית בלבד. אולי מעז ייצא מתוק, והמדינה תתגייס לטפל בבעיה הזו ביד ברזל.

שוחחתי עם חלק מהמארגנים, שרואים בשביתת המחאה דווקא ניסיון להרגיע ולנתב את התסיסה לכיוונים לא אלימים, בתקווה שהדבר יצליח. היא מכוונת נגד מדיניות הממשלה - ולא נגד המדינה. וכל עוד היא חוקית ואינה אלימה, היא חלק מארגז הכלים הלגיטימי של כל אזרח, גם אם התביעות אינן נוחות לכל אוזן. אין להתעלם מהסכנה שהשביתה תגלוש לאלימות, יש מספיק טרמפיסטים שנחושים לחמם. זו שעתם של הורים ומחנכים להרגיע ולחנך את הדור הצעיר. זו שעתם של מנהיגים בחברה הערבית לצנן את הלהבות. וזוהי גם שעתם של מנהיגים בחברה היהודית להושיט יד להמוני הערבים אזרחי ישראל שאינם שותפים לאלימות, שרוצים להרגיש שההנהגה רואה וסופרת גם אותם.

ולכן מה שנחוץ כעת הוא להשמיע קול של שפיות: כן למחאה לא אלימה, ולא להעניש את מי ששובת. כן לגנות אלימות, אך לא להחרים עסקים ולפגוע בפרנסה. והכי חשוב: לא לוותר זה על זה, ולא לוותר על המדינה.