אתם התחלתם עם דגל פלשתין

בחודשים האחרונים אנו עדים לביקורת קשה עלהנפת דגל פלשתין באירועים ובהפגנות. אפשר להבין את הביקורת, במיוחד כאשר לא מדובר בדיון ענייני אלא בהצהרות פופוליסטיות נגד כל הציבור הערבי.

מאז קום המדינה הציבור הערבי בישראל הוא המיעוט היחידי בעולם שאין לו דגל, כי המדינה שאליה הוא משתייך היא יהודית, ומנהיגיה עושים הכל כדי להזכיר להם השכם והערב כי זוהי מדינת העם היהודי, והערבים לא יכולים להיות חלק, גם מי שמשרת בצה"ל שירות חובה. דגל פלשתין, שאסרה ישראל להניף ב־1967, אינו דגל המדינה הפלשתינית אלא דגל "המהפכה הערבית", והונף בכל מדינות ערב נגד הטורקים ונגד המנדט הבריטי והצרפתי. כל מדינה ערבית שזכתה בעצמאות, בחרה ועיצבה דגל משלה.

מאז הסכמי אוסלו, הדגל הונף בכל מקום במדינת ישראל, כולל בקודש הקודשים של המדינה: במשרד ראש הממשלה, בקריה ובכל משרדי התיאום והקישור. בשלושת העשורים האחרונים כל ראשי הממשלות, ללא יוצא מן הכלל, נפגשו עם ההנהגה הפלשתינית. הדגל עצמו הונף במעונם הרשמי, ובאירועים שבהם נטלו חלק, בישראל או בחו"ל. הטענה כי מדובר בדגל האויב היא טענה שאינה נכונה, או לכל הפחות אינה מדויקת, ואם ישראל רוצה לחזור 50 שנה אחורה, ולאסור את הנפת הדגל בגבולותיה, עליה לחזור בה מההכרה בארגון אש"ף כמייצג של העם הפלשתיני, וכך לבטל את הסכמי אוסלו ואת כל ההסכמים שאחריו.

האם ייתכן שקציני צה"ל והשב"כ בתיאום הביטחוני, יושבים בחדרים שבהם הנפת הדגל היא לגיטימית, אולם אם הדגל מונף במרחב הציבורי זו "הזדהות עם האויב"?

ערביי ישראל חווים מעין פיצול זהות לאומית. הרחקתם מסמלים באמצעות חוקים גרמו לתהליך של פלשתיניזציה. אם הדור הערבי הראשון של הקמת המדינה היה שקוף, הדור השני הוא הזקוף והשלישי הוא הדור השפוף.

כאשר אזרחי ישראל הערבים מבקשים להיות חלק מהמדינה, נשמעות התנגדויות והפחדות על "סוף המפעל הציוני" או "קץ המדינה היהודית". האם מצפים משני מיליון אזרחים ערבים רק להגיד כן? התשובה אצל הדור הרביעי מאוד ברורה, ואנו עדים לדור שלם של משכילים ואקדמאים שיודע לנהל ויכוח ולעמוד על שלו, גם בסוגיות פנים־ערביות, אגב.

הדור הערבי הצעיר חשוף להרבה מאוד מידע, ומעצב את זהותו ודעותיו לא בדיוק על פי מה שנאמר לו בבית או בבית הספר, אלא על פי מה שהוא רואה בעולם, בעיקר ברשתות החברתיות. על כן, הבהלה של הנפת דגל פלשתין לא רק שאינה מוצדקת, אלא היא תהליך טבעי של הדור הערבי הצעיר, שהמדינה שהוא אזרח בה לא מעוניינת שיגדיר אותה כמדינתו.