הרשתות החברתיות וכלי התקשורת מלאו בסוף השבוע בקריאות לחיסולו של מנהיג חמאס, יחיא סינוואר. זאת היתה תגובה אינסטינקטיבית טבעית לפיגוע המזעזע באלעד, וסביר שהיא גם מייצגת את דעתם של רוב הישראלים.
סינוואר הוא אויב מר, יריב אידיאולוגי קשוח, שאומר ועושה רע - ומכאן הוא בן מוות. אבל החלטות על חיסולים אסור שיתקבלו על סמך תחושות בטן ויצר נקמה. הן חייבות להתקבל באופן מושכל, ומתוך הבנה שהחיסול הוא לא השלב האחרון במערכה, אלא השלב הראשון בה. רגע אחריו תיפתח מערכה צבאית שחובה להיות ערוכים לה - כפי שעשתה ישראל כאשר חיסלה ב־2012 את רמטכ"ל חמאס, אחמד ג'עברי, בפעולה שהובילה למבצע "עמוד ענן" - וכשהמערכה תסתיים נישאר עם המציאות בעזה, שלא תשתנה.
לישראל יש היסטוריה ארוכה של חיסולים. רק מקצתם שינו את המציאות באופן דרמטי. זה קרה לג'יהאד האסלאמי לאחר חיסול מנהיגו פתחי שקאקי במלטה ב־1995 (הארגון נקלע לשיתוק, ויצא ממנו רק באינתיפאדה השנייה), וזה קרה חלקית לחמאס ב־2004 לאחר רצף החיסולים של מנהיגיו, השייח' אחמד יאסין ועבד אל־עזיז רנטיסי (שהובילו לבקשתו להודנה, הפסקת אש ארוכה עם ישראל).
לא הרתיעו את חמאס
מנגד, חיסולו של עבאס מוסאווי ב־1992 העלה במקומו את חסן נסראללה, שהתברר כמנהיג כריזמטי ומסוכן ממנו בהרבה של חיזבאללה. גם החיסול של ג'עברי, ושל כמה מקודמיו, לא שינה דבר בהתנהלות חמאס, ובוודאי לא הרתיע אותו מהמשך המאבק. זה לימד את הצמרת המדינית־ביטחונית בישראל שיעור חשוב: חיסולים הם כלי חשוב שצריך להשתמש בו לעיתים, אבל הם אינם תרופת פלא, ובוודאי לא תחליף לאסטרטגיה.
לישראל היו בשנים האחרונות לא מעט הזדמנויות לחסל את סינוואר. כמה פעמים זה גם עלה לשולחן הדיונים, בעיקר מצידו של ראש השב"כ הקודם, נדב ארגמן. ארגמן סבר שסינוואר צבר כוח והשפעה חריגים, שמחייבים את הוצאתו מהמשוואה. הצעותיו לעשות זאת נדחו פעם אחר פעם בידי ראש הממשלה הקודם, בנימין נתניהו, שהעדיף לקיים הידברות עם חמאס בניסיון להוביל לרגיעה ארוכת טווח.
הממשלה הנוכחית בחרה עד כה להמשיך באותו הקו. זה נבע, בין היתר, מהעובדה שחמאס הצליח לשמר את הרצועה שקטה כמעט לחלוטין בשנה החולפת, והעביר מסרים בכל דרך (בעיקר באמצעות המצרים) שאין לו שום עניין בהסלמה. המחשבה בצד הישראלי היתה שהשקעה אזרחית־כלכלית – בפרויקטים, ביציאת פועלים לעבודה בישראל, בהרחבת הפעילות במעברים ובהיתרי הדיג - היא הבלם הטוב ביותר מפני מלחמה, משום שהיא מייצרת מחיר הפסד לציבור העזתי, שדוחק בחמאס לשמור על רגיעה.
חמאס אכן נהג כך, אבל בה־בעת הצליח סינוואר להפוך לבעל הבית של הטרור שבוצע מחוץ לעזה. זה הישג מרשים, בהתחשב בעובדה שלארגון לא היה קשר לאף לא אחד מהפיגועים שבוצעו בשבועות האחרונים (אחד המחבלים שביצעו את הפיגוע באריאל הוא בנו של פעיל חמאס לשעבר, אבל נטול שיוך ארגוני בעצמו). ועדיין, תודעתית, ההישג נרשם לזכותו; סינוואר הפך לגיבור הרחוב הפלשתיני, ומכאן למטרה המיידית שבה ממקדים רוב הישראלים את זעמם.
ההסלמה תגיע
סינוואר הוא אכן דמות חריגה, שמרכז סביבו עוצמה משמעותית. זה נובע מהעובדה שהוא נמנה עם "האבות המייסדים" של חמאס, מעברו בכלא הישראלי, מקנאותו הדתית ומהכריזמטיות הרבה שלו. אלה סיבות משמעותיות לחיסולו - מבצע מסובך בזמן לחימה, ומורכב פחות בזמן שגרה - אבל חמאס שאחריו לא ישתנה, ואם כבר חיסולים, יש לפחות בכיר אחד נוסף בארגון שראוי שיתאחד עם בתולותיו - סאלח ערורי, המנוע העיקרי מאחורי פעילות הטרור החמאסית ביו"ש ובחו"ל (כולל אחריות לירי הרקטות מלבנון בחודש שעבר). ערורי מחלק את זמנו בין טורקיה ללבנון, ונטרולו יהיה מכה קשה לפעילות הצבאית של חמאס מחוץ לעזה, שצברה בשנים האחרונות תאוצה מסוכנת.
כאמור, חיסולים ברמה הזאת, בוודאי של סינוואר, מחייבים היערכות מוקדמת להסלמה שתבוא בעקבותיהם, וגם ליום שאחריה. אבל במקביל, בצד הטקטי, צריכה ישראל לטפל בכמה עניינים שצפו ועלו שוב בעקבות הפיגוע באלעד. הראשון שבהם הוא הצורך להעמיק את הפעילות בצפון השומרון, שהיתה שוב בית גידול למחבלים. השני הוא הפרצות במרחב התפר, ששוב אפשרו מעבר קל מדי של מחבלים לתחומי הקו הירוק. והשלישי הוא הצורך לטפל ב"שלושת המ"מים" - מסיעים, מלינים, מעסיקים - שמשמשים פטפורמה מסוכנת קבועה לשוהים הבלתי חוקיים.
השנים האחרונות לימדו שפלשתינים שעובדים בישראל בהיתר מתרחקים מטרור, מחשש שפרנסתם תיפגע, וחלקם בפיגועים היה מזערי. מנגד, חלקם של השב"חים גדול בהרבה, ומכאן מחייב טיפול מיידי. משום שישראל זקוקה לידיים עובדות (בעיקר בענפי הבנייה וההסעדה), צריכה להימצא הדרך לנפק יותר אישורי עבודה, ובמקביל לסגור את הפרצות שמאפשרות לפלשתינים לעבור ולעבוד באופן לא חוקי.
בעיה שמחייבת טיפול שורש
בפיגוע באלעד אמנם שילם אחד הנרצחים בחייו על כך שהסיע את המחבלים ליישוב, אבל הבעיה מחייבת טיפול שורש. הימנעות מכך, בעיקר בצד של המעסיקים שמעדיפים לעבוד ב"שחור", היא מתכון בטוח לפיגוע הבא. זה לקח שידוע כבר שנים, אבל הגיע הזמן ליישמו, תוך שיתוף פעולה של כלל הגורמים והחמרת הענישה של מי שפועלים בניגוד לחוק ומסכנים בכך את ביטחון הציבור.
ובחזרה לאסטרטגי: הממשלה צריכה כעת להחליט אם ואיך להגיב לפיגוע באלעד. היא נדרשת לעשות זאת במציאות פוליטית סבוכה ומול לחץ ציבורי עצום. הפיתוי, כאמור, הוא לשלוח טיל לסינוואר, ולהיפרע ממנו. קודם שניתן האור הירוק לכך, חובה להכין את הקרקע ליום שאחרי: למערכה הצבאית שעלולה לדרוש גם כניסה קרקעית לרצועה (ונפגעים בצידה), למערכה המדינית וההסברתית שתתלווה אליה, ובעיקר ליום שאחרי - שבו נגלה שוב שעזה לא הולכת לשום מקום.
