החברה הערבית מודרת מזיכרון השואה

בשנה שעברה, ביום השואה, ישבתי עם מנכ"ל חברה עסקית מפורסמת לפגישת עבודה. עם הישמע הצפירה, נעמדתי דום. כאשר הסתיימה, אמר לי המנכ"ל: "פעם ראשונה שאני רואה ערבי שעומד בצפירה". עניתי לו: "זה לא כי אני נמצא בסיטואציה הזאת, אלא כי אני מכבד זיכרונם של יותר משישה מיליון בני אדם". לא בכל היישובים הערביים, אגב, מערכות הכריזה מופעלות.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא אירוע מכונן לא רק בתולדות העם היהודי, אלה גם בתולדות הערבים הפלשתינים, ובמיוחד עבור שני מיליון אזרחי המדינה הערבים. חלקם חיים בתחושה כי השואה השפיעה על חייהם ועל עתידם באופן משמעותי ביותר, בעיקר מפני החשש כי השואה הביאה את מדינת ישראל ואת התנועה הציונית לנקוט כלפיהם צעדים הנובעים מפחד, מהצורך להתגונן מראש.

הערבים בישראל נחשפים לראשונה לנושא השואה בגילי התיכון, כחלק מתוכנית הלימודים. מהאופן שבו נתפסת השואה בקרב ערביי ישראל, ברור שאלמנט אחד נעדר מהלימוד הזה: השואה לא נלמדת כאירוע היסטורי משמעותי, אחד האכזריים בתולדות האנושות.

נראה כי מי שהחליט על תוכנית הלימודים פעל ממקום של חשיפת התלמידים הערבים הבוגרים, כדי לסמן "וי". הגורמים הממונים במשרד החינוך, שהחליטו על הכנסת הנושא לתוכנית הלימודים, עשו זאת מתוך חובה. כי צריך תעודת בגרות מבחינתם, ומוטב לא להעמיק בנושא כדי לא לעורר הזדהות יתר של הערבים, שהרי הפחד הכי גדול הוא דרישה ערבית - שלמעשה כבר נוכחת - להכרה בנרטיב הפלשתיני שאזרחי המדינה הערבים הם חלק אינטגרלי ממנו.
נושא השואה הוא נושא אנושי, לא רק יהודי ובוודאי לא רק ישראלי, אך מדינת ישראל מנכסת לעצמה את האירוע באופן כמעט טוטאלי, ויוצרת בכך אנטגוניזם בקרב החברה הערבית, עד כדי כך שיש מי שרואה בפעילות של ישראל סביב השואה סוג של ניצול נושא לקידום אג'נדה.

ייתכן שהסברה נכונה היתה מעדנת את הנושא ומקרבת את הציבור הערבי לזיכרון השואה, כמו גם פעילויות בשפה הערבית. וייתכן שהמשטר הצבאי שחיו תחתיו האזרחים הערבים במדינת ישראל בשני העשורים הראשונים של הקמת המדינה, ואירועים כמו הטבח בכפר קאסם, ותחושת האפליה שחווים הערבים במדינה בכל תחומי החיים, והטענה הנשמעת השכם והערב כמעט מכל הגורמים הפוליטיים, כולל אנשי המרכז, שישראל היא מדינה יהודית - הם ליבת חוסר השיתוף באירועי היום הממלכתי. המפתח הראשוני הוא יציאת הציבור היהודי מהפרנויה ומהפחד היומיומי שכל מי שאינו יהודי הוא אויב, שמטרתו לחסל את העם היהודי.

לכאורה, יותר מ־70 שנות דו־קיום אמורות היו ליצור תחושת שותפות היסטורית בפועל, גם במישור זיכרון השואה. הרי ברמה האישית, רבים מניצולי השואה, שהגיעו והתגוררו באזורים שבהם היה ריכוז לא קטן של אוכלוסייה ערבית, במיוחד בגליל, קיימו ופיתחו קשרים אישיים טובים ואפילו מצוינים. אך קשרים אלו נשארו ברמה השטחית, ולא התפתחו לשלב שבו ניצול השואה היהודי סיפר על החוויה הקשה שלו ושל משפחתו לחברו הערבי. אולי כדי למנוע מהערבי להשמיע את הנרטיב שלו ולהתעמת עם הכאב שמפריד בינו לבין אדמתו, או בינו לבין אחיו הפליט המתגורר בלבנון, בירדן או בסוריה.

סיבה נוספת לכך היא העובדה שגם הציבור הערבי מביא עימו מטען רגשי כבד מאוד, ונרטיב שמתנגש במידה מסוימת עם הנרטיב היהודי, שלפיו ניצולי השואה חיפשו בית לאומי, וכך הערבים איבדו את האפשרות להקמת מדינה כאן אחרי סיום המנדט הבריטי.

גם אם היתה מתקבלת הצעת החלוקה של האו"ם לשתי מדינות, היה ראוי שהלקח מהשואה יילמד כמו שראוי עכשיו שיילמד בכל בית ספר בעולם, ללא קשר ללאום או לדת, ואפילו ללא קשר למדינת ישראל. כי על האנושות להפנים שעם, שפה ותרבות - אי אפשר להכחיד.