תעשיית השקרים הפלשתינית

פרשת א־דורה שימשה אבן פינה במערכה מתמשכת של דה־לגיטימציה של ישראל. תכליתה: הצגת ישראל כרוצחת ילדים וכמי שמבצעת רצח עם. משנתקבלו הדברים האלה - לפחות על דעת חלק מהעילית המערבית והתקשורת העולמית - הוכשר ביתר שאת הטרור נגד ישראל. אפילו אצלנו. ראו באיזה שוויון נפש מדווח טרור האבנים היומיומי בכבישי יהודה ושומרון. גם הלגיטימציה לטרור כזה מפי ישראלים בתוכנו עברה ברגיעה יחסית. שכן מול מדינה האחראית לפשע רציחתו של מוחמד א־דורה כפי שהופץ בכל רשתות הטלוויזיה בעולם, כל האמצעים כשרים.

הדו"ח הרשמי מרוכך מדי, ומגיע באיחור ניכר, אבל עדיף על פני אוזלת היד של ממשלות ישראל בעבר לנוכח תעשיית השקרים הפלשתינית ("פאליווד"). עיתונאים בתוכנו טענו שהעיסוק בהפרכת מותו של מוחמד א־דורה נועד להשתיק את הדיון במותם של 850 ילדים פלשתינים. ממש לא! הפרשה מלמדת שגם מותם של הילדים האחרים צריך להיחקר. לכל דיווח מחבורת השקרנים הזאת יש להתייחס בפקפוק. מדובר בתרבות הרואה את השקר אמצעי לגיטימי במלחמה נגד היאהוד. ערפאת סימן את הכיוון, באומרו "נקיים את הסכם אוסלו כפי שהנביא מוחמד קיים את הסכם חודייביה" (עיינו: ערך). האינטרנט גדוש סרטונים החושפים את תעשיית הבימוי הפלשתינית לתשואותיה הלא תמימות של התקשורת. זו מעדיפה לסמן את ישראל כצד הרע ולהצדיק את הפלשתינים, במסגרת הכניעה מראש של המערב לכיבוש הזוחל של אירופה בידי הכוחות האיסלאמו־פשיסטיים.

חשוב לזכור ששקר א־דורה הופץ בידי יהודי שעלה לישראל מטעמים ציוניים וילדיו שירתו בצה"ל. אין זו הפעם הראשונה שבה ניצבים אידיוטים שימושיים בצמתים היסטוריים בתולדותינו. לא מדובר בנאיביות, אלא בהשחתה מוסרית באשר אינה מבדילה בין צדיק לרשע. פרשת א־דורה, כמו דו"ח גולדסטון, הזינו והצדיקו את הטרור הנפשע נגד אזרחי ישראל.

לנוכח הממצאים הברורים, שקיבלו עכשיו חותמת רשמית, כדאי לשאול מדוע התעקשו עיתונאים להציג את חוקרי הפרשה כ"הזויים" וכ"תימהוניים"? הנה כיוון אפשרי: באפריל 2001 חזרה הסופרת רונית מטלון מסיור בעזה. טילפנה לחבר ב"בצלם" וסיפרה לו בזעזוע שהפלשתינים שולחים את ילדיהם בכוונה מול חיילינו. החבר ענה: "כן, אבל אל תכתבי את זה. זה מזיק למטרה".