לשמור על הקיום המשותף כמו על פרח מוגן
אירועים מדאיגים עוברים על החברה הערבית, ואלה מתחילים לזלוג לאט־לאט אל הערים המעורבות. זה קורה דווקא בחודש רמדאן, החודש שבו מצווה כל מוסלמי שלא להילחם ולהימנע מאלימות. אך דווקא החודש הזה הופך בכל שנה לאלים ואף קטלני בחברה הערבית. הפעם מתפשטת תופעה מחרידה של תקיפות אלימות של יהודים, המצולמות ומשותפות ברשתות החברתיות.
באלימות הזו שפרצה גם בין משפחות בירושלים, ובין מפגינים ושוטרים ביפו, ברמלה ובלוד, משתקפים מתחים מתמשכים בין תושבי העיר למוסדות המקומיים. ביפו, למשל, פרצה האלימות כשברקע מתנהל זה כמה שבועות מאבק תושבים נגד חברת עמידר, בטענה שהיא מפנה משפחה ערבית מדירתה כדי לשכן בה משפחה יהודית. תורמת לתסיסה גם כניסתם של גרעינים יהודיים, במה שנתפס על ידי התושבים - בצדק או שלא - כניסיון של גורמים קיצוניים להפגין נוכחות יהודית, להשתלט על נכסים ולדחוק הצידה את האוכלוסייה המקומית.
תושביהן הערבים של הערים המעורבות סבלו במשך עשורים ממדיניות של אפליה מכוונת. המדינה והרשויות המקומיות לא ידעו, ולא תמיד התאמצו, לטפל בבעיות, וכך הפכו התושבים לנטל על לשכות הרווחה ועל חברות הדיור הציבורי. מנגד, קהילות אלה לא הצמיחו מתוכן, לרוב, הנהגה ייצוגית ויעילה.
אלא שהאלימות שפורצת כעת אינה רק בעיה מקומית־קהילתית. מעבר לפגיעות בגוף, היא גורמת לנזקים כבדים למרקם היחסים העדין בין יהודים לערבים באותן ערים, ולהידרדרות זו יש השפעה על תפקודן של הערים, בפרט כשהן משמשות המרכז העירוני שמספק שירותים ומסחר ליישובים סמוכים, כפי שקורה בעכו, ביפו, ברמלה ובלוד.
אסור לתת לאלימות הזו להפוך לחזות הכל. ככל שהיא מגונה ומסוכנת - היא אינה משקפת את מרקם היחסים השגרתי. למנהיגות המקומית יש תפקיד חשוב: אנשי ציבור ערבים צריכים לגנות את האלימות ולפעול למיגורה, ואנשי ציבור יהודים צריכים לגלות הבנה לנתוני הרקע ולתסכול המצטבר. מה שצריך לעמוד בראש סדר העדיפויות הוא שימור הקיום המשותף ויחסי השכנות הטובים כאילו היו פרח מוגן, וצמצום השפעתם של גורמים קיצוניים משני הצדדים, ששמחים להוסיף שמן למדורה.
ראשי הערים המעורבות - שרבים מהם מגלים בשנים האחרונות מחויבות רבה יותר לצמצום פערים, צריכים להיכנס לתמונה כדי לשמור על המציאות, שאולי לא סנסציונית מספיק כדי להצטלם לכותרות העיתונים, אבל רווחת הרבה יותר בחיי היומיום: מציאות שבה הערים המעורבות הן הפסיפס היפה של מדינת ישראל, שבה יהודים וערבים משתפים פעולה בשלטון המקומי ובמרחב הציבורי, מציאות שראויה לשמש השראה לחברה הישראלית כולה.
