עמימות בכאילו

אפשר למתוח ביקורת על מדיניות הממשלה בשאלה האיראנית, אבל לצד הביקורת רצוי גם להציע אלטרנטיבה - מעבר להמלצה לאמץ מדיניות של "שב ואל תעשה" בתקווה שהאיום האיראני יחלוף מאליו, או שוושינגטון תטפל בו עבורנו. ובכלל, כדאי להודות שהמדיניות הישראלית בעשורים האחרונים הצליחה לעכב משמעותית את דרכה של איראן לגרעין, וגם לבלום את התבססות טהרן בסוריה. מדובר אמנם בבלימה ולא בעצירה מוחלטת, ובכל זאת איראן מצויה בפיגור של כעשרים שנה במרוץ לגרעין ואילו בסוריה היא מתבוססת בבוץ המקומי זה כעשור. כל זאת, בלא שמאמצי ישראל לבלום את האיראנים הובילו לעימות חזיתי שמפניו הזהירו רבים מקרב המבקרים.

עתה נוספה טענה חדשה: הממשלה פוגעת בעמימות בעצם הצהרותיה ("המתרברבות"), ובכך דוחפת את האיראנים לתגובה. אלא שעמימות מצויה אולי בכותרות העיתונים בישראל, או בקרב אלו שעדיין לא למדו לקרוא בין השורות. אבל בטהרן, בדמשק או בביירות אין עמימות ולא היתה מעולם. עובדה שגם בלי לקבל אחריות רשמית, מגלגלים הסורים ואף האיראנים כמעט תמיד את האחריות לפתחה של ישראל. אגב, לא פעם דווקא האמריקנים הם המדליפים את הידיעות בדבר אחריותה של ישראל לתקיפה זו או אחרת, במאמץ להרחיק כל איום מחייליהם המוצבים באזור.

אפשר להבין מדוע בחרה ישראל לשמור על עמימות ברבות מפעולותיה בעורף האויב. היא אינה מעוניינת לתת יד לסחרחרת תקשורתית, העשויה לחשוף בפני האויב עד כמה הוא פגיע וחדיר בפני היכולות המודיעיניות והמבצעיות שלה. שיקול נוסף הוא הרצון להימנע מ"להכניס אצבע בעין" לסורים או לאיראנים, כדי שלא לדחוק אותם לפינה ולאלץ אותם להגיב. ייתכן שלשיקולים אלו היה מקום בעת שישראל החלה במערכה נגד "ציר הרשע" לפני קרוב לשני עשורים, אבל המב"ם, אותה מערכה בין מלחמות, כבר מזמן אינה חשאית וגם חרגה מגדר של מבצעים בודדים ונקודתיים.

לעמימות יש גם חשיבות בהיבט המדיני, שכן היא חוסכת לישראל ביקורת ואף החלטות בגנותה במוסדות הבינלאומיים. ולבד מכך, הסלמה מילולית, בדמות קבלת אחריות באופן ישיר ובוטה, עלולה להביא להידרדרות לא רצויה.

אבל לא העמימות מנעה מבשאר אסד להגיב אחרי תקיפת הכור הגרעיני ב־2007, ולא עמימות היא שהניאה את נסראללה מתגובה על חיסולו של רמטכ"ל חיזבאללה, עימאד מורנייה, שאותו ייחס הוא עצמו לישראל. מה שעצר אותם בשעתו ועוצר את האיראנים כיום הוא כושר ההרתעה של ישראל ועליונותה המודיעינית והמבצעית. אלו - ולא עמימות מדומה - הם שמגבילים את יכולת התגובה של האויב.

דווקא משום כך הטענות שנשמעו לאחרונה בתקשורת הישראלית, כאילו הממשלה דוחפת בהצהרותיה את איראן להסלמה מיותרת, רחוקות מן האמת. ראשית, מותר למנהיגי המדינה לחזק את הציבור הנחשף בכל יום לאיומים מטהרן כי תמחק את ישראל מעל המפה. שנית, רק בישראל קובעים מדיניות לפי כותרות בעיתונים וגם יוצאים בגללן למלחמה, כמו שקרה ביולי 2006 לממשלת אולמרט. בטהרן ובביירות, לעומת זאת, רואים את המעשים, שומעים את ההצהרות, אבל גם ובעיקר בוחנים את יחסי הכוחות, מבינים את הקווים האדומים של ישראל ומשתדלים שלא לחצות אותם.