אם לא יחול שינוי בהחלטה לאשר את סידרת השטרות עם דיוקנותיהם של משוררים ופזמונאים, בשנים הקרובות המרשרשים אשר יהיו בכיסי האזרחים, על גוניהם הרבים, יהיו רבגוניים בצבעם ואחידים מאוד באופיים: משוררים אשר כולם נמנים עם עדות אשכנז. רה"מ הוסיף שבפעם הבאה יהיה משורר מזרחי, הריהו רבי יהודה הלוי.
זו אינה צפירת הרגעה. זהו מעט מן הלעג לאינטליגנציה של רבים מאוד בארץ. הלעג אינו בא מן הממשלה אלא, שוב, מאותן ועדות "סודיות" שאיש אינו מוכן לספר לנו על קיומן ואשר הרכבן האנושי נודע רק בדיעבד. הוועדות הללו חולשות על מגוון תחומים - החל בחלוקת פרס ישראל וכלה בחלוקת תקציבים בנושאי תרבות, אמנות, סרטים וכדומה. האם מהן נצפה לרגישות יתר כאשר העיסוק אינו מקצועי, אלא ממש עניין של השקפת עולם, תרבות שונה? אין סיכוי.
וזאת מניין? אחרי שנעשתה השגיאה הראשונה, בחירת אופי הדמויות, קרי: משוררים ולא רמטכ"לים על דרך המשל, השאלה המתבקשת היא אם ההיסטוריה של הדמויות החקוקות לנצח על גבי השטרות חייבת להיות מתחום הרוח? התשובה שלילית. באותה מידה היתה ראויה גם הנצחתם של העובד התמיר המחזיק מכוש על כתפיים חסונות, נגיד בנק, סופר, נשיא מדינה ועוד כהנה. ומכיוון שכבר שגו בבחירה, היה על חברי הוועדה לבדוק אם מגוון המשוררים אשר השפיעו ועדיין משפיעים מצטמצם לתחום השירה, אשר רובה ככולה מקורה ברוסיה של המאה ה־19 ומעט אחריה.
ואז עולה דמותו של המשורר אורי צבי גרינברג, אשר עומד בקריטריונים המצומצמים שראינו זה עתה. שירתו של אצ"ג הביטה למרחקים, כמעט נבואיים, מתוך הכרה עמוקה של ההיסטוריה היהודית דרך התנ"ך, התלמוד והמדרשים. מדוע אם כן הוא לא נבחר?
לפיכך נותר לבדוק מה בדבר משוררים אחרים אשר מקומם נפקד ממערכת החינוך, מהאקדמיה - וברור מאוד שמקומם נפקד גם מתרבותם הפרטית של חברי הוועדה. על כך יעידו דבריה של שרי רז, חברת הוועדה: "לא חשבנו על עניין של עדות המזרח. חשבנו בהתחלה על שירת ספרד ומישהו הציע את יהודה הלוי, אבל אנשי המקצוע אמרו שאין תמונה שלו..."
כמה מחברי הוועדה שמעו על ר' דוד בוזגלו, משורר, פייטן, עילוי בתורה, אשר כתב מאות פיוטים שמילותיהם עוסקות בכמיהה לגאולה מכוח האמונה? המשורר הגאון הזה חי במקביל לנתן אלתרמן. הוא עלה ארצה, בנה משפחה לתפארת מדינת ישראל, ובנו פרופ' מאיר בוזגלו הדליק משואה ביום העצמאות האחרון. הנה שורה אחת מים המילים שכתב: "הָחֵש תְּחִיָּה בְּחַרְבוֹנִי, זְמַן קַיִץ וְחוֹם צִיָּה". כמה יופי יש בשפה התנ"כית הקצרה, התכליתית, הקולעת.
ואני, כרבים אחרים, מרגיש חום צייה מן המאבק הבלתי נגמר הזה על חלק הגון בתרבות ובנכסים של הארץ. האם תלמידי ישראל היו נחשפים למילים הללו אלמלא ההדרה התרבותית אשר דובר עליה כה רבות?
התשובה לשרי רז, אשר כללה בקריטריונים מי מן המשוררים נלמד בבתי הספר, היא שההדרה תימשך כל עוד לא ייעשה שידוד מן היסוד של ההתייחסות למגוון התרבויות העשירות אשר עלו ארצה. וזה בטרם התייחסנו לרבי שלום שבזי, לרבי אשר שמעון מזרחי ולרבי רפאל ענתבי. תקצר היריעה, ולא יכלו משורריה המודרים של יהדות המזרח המפוארת.
פרשנים ואמנים ינזפו בי כמובן על כי אני שוב מוציא את השד העדתי מן הבקבוק. אמת. השד קיים והוא בתוך בקבוק. שחררו אותו, לכל הרוחות. תנו למחלת הגלות להתרפא לאור השמש, ולא בצילן של ועדות סודיות מטעם. תנו דרור ליצירה העצומה, אשר גדולי עולם מהללים אותה ומקנאים בה באותה נשימה. לא רוצה שופט מזרחי ולא משורר מזרחי. אני רוצה צדק ואמת, ולא כיסוי עלה תאנה לערוותה של ועדת השטרות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו