הימין האיכותי בעיני עצמו

שנים של ייצוגים תקשורתיים מבזים וניתוחים אקדמיים מקטינים, לצד מידה לא מבוטלת של גזענות פוליטית, יצרו מסת תודעה קריטית המזהה את הימין הליכודי עם עממיות מגונה. "ליכודיאדה" דביקה באילת ו"היידה!" מיוזע בגני התערוכה. כמה וולגרי וצעקני, כמה לא ראוי.

מעניין שדווקא בידי האליטות הסוציאליסטיות בישראל הפכה הפוליטיקה העממית למרחב הבזות והזוהמה שדרכו מסומן ה"מכובד" וה"טהור". אותן תבניות ניגודיות מתגלגלות זה עשורים: המהוגנים נגד פורעי החוק, המתורבתים נגד הפראים, הדמוקרטים נגד הפשיסטים. בכל דור ידאגו סוכני הטעם לעדכן את ההבחנה בהתאם לאילוצי השיח של תקופתם. פעם זה צ'חצ'חים ושי"ן־גימ"לים מול מלח הארץ ויוצאי סיירות, היום זה "ביביסטים" מול "ממלכתיים". מאז 77' מזהירה התבנית הזו את פרחי ההגמוניה לבל יזוהו עם הימין - המסומן לא רק כדחוי, אלא כסטייה היסטורית מדרכה הטבעית של הציונות הנורמטיבית.

בבחירות אלה נחשפת פונקציה ממשטרת נוספת של ביזוי הפוליטיקה העממית: פירוק הסולידירות הפנים־ימנית. שנים של כתישה פסיכולוגית הן מעמסה קשה, בפרט עבור אלה החוששים לאבד הון חברתי בגלל זיהוים עם ה"בזויים". זה הרקע לפרישות "הנסיכים", וזה גם ההסבר לעלייתו של הימין הרל"בי (רק־לא־ביבי), שבאופן אובססיבי מחצין מסר מוביל אחד: אנחנו לא "הם". והאישוש החברתי הנכסף לא מתמהמה. "אם יגיע יום שבו גדעון סער, בחליפה הדורה, יצעד לאורך רחוב בלפור יד ביד עם גאולה אבן... אתרגש ואשמח", תסביר נסיכת אליטה, "לא בגלל הפוליטיקה שלו, אלא לכבוד שובן של הדמוקרטיה (ו)דרך הארץ". הקו הזה יהודהד מעתה בקצב התפשטות של פטריות רטוריות: יש ימין "טוב", ויש ימין "רע". יש ימין מנומס, מכובד ולא מאיים, ויש ימין גס, נאלח ומסוכן.

צריך טיפוסים בעלי עמוד שדרה כמו בגין, שמיר ונתניהו כדי להדוף לחץ פסיכולוגי כזה. לאלה שקורסים תחת העומס, לעומת זאת, דחוף מאוד להדגיש עד כמה הם ממלכתיים, הגונים ונוטפי הדר. כלומר, הם לא רק מתמסרים למשטר ההפרדה של האליטה, אלא גם מפנימים את אוצר המילים שלו. יותר מזה: הם מאמצים את מיתוס ה"סטייה" ומשליכים אותו על חבריהם בימין: פעם הליכוד של בגין הוצג כסטייה מהפרוגרמה הציונית הממלכתית, ועכשיו הליכוד של נתניהו מוצג על ידי "הימין הממלכתי" כסטייה מדרכו ההיסטורית של המחנה הלאומי - ההדר הבית"רי, מורשת ז'בוטינסקי, הליכוד "של פעם".

אלא שהסנוביזם הזה הוא הסטייה האמיתית מדרכו של הליכוד. ממלכתיות אינה קשורה בבורגנות של "מענטשים" אפורי שיער בחליפות הדורות המתנסחים יפה ומתלוצצים עם ברונים ומרקיזות. הממלכתיות האמיתית היא אותה פוליטיקה עממית של הליכוד; זו שהונדסה על ידי שמיר ובגין, וזו שממנה נובעות הכריזמה והתמיכה בנתניהו. זו שיזמה את המעורבות הפוליטית של דחויי האליטה - מזרחים, מסורתיים, בני הפריפריה החברתית והגיאוגרפית - וכוננה מבנה תחרותי־שותפותי שאפשר את כניסתם הלא־מתנצלת לקודש הקודשים של הדמוקרטיה.

זה מקור העוצמה של הליכוד ושל הימין הישראלי - ולכן הוא סומן כיעד לחיסול תודעתי ולאחר מכן - פוליטי. "הימין הממלכתי" החדש של "תקווה חדשה" הוא פרויקט אליטיסטי לריסוק הדמוקרטיה העממית של הליכוד באמצעות מכרז פנימי. הוא נועד לתקן את "נזקי הדמוקרטיה" הליכודית ולטהר בשלב ראשון את המרחב מ"תופעות כאמסלם, רגב, אוחנה, זוהר, קרעי ומארק", ככתוב ב"הארץ", ולאחר מכן לנטרל את מורשת הדמוקרטיה הפנימית בליכוד. בתמורה להכרה חברתית, יפעל דור הנסיכים, יחד עם סוללת המנדרינים הבלתי־בחירים שממלאת את רשימתו, לרסק את מורשת האבות והסבים: כיבוי ליבת הכור הדמוקרטי של הליכוד, מקור עוצמתו העממית.

מאחורי הטפות הקיטש על "בית ז'בו" נרקמה תוכנית למחיקת המורשת האמיתית. אל תיתנו לסנובים לבלבל אתכם: הם נחושים למוטט את התנועה הדמוקרטית־ממלכתית המפוארת שבנה פה הליכוד. למה? כי גם את דרכם חוסמת מורשת בגין ושמיר. כמו אליטות השמאל.