האישה עמדה במשכן בוכייה, רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ. הכהן נזף בה והאשים אותה בשכרות. לאישה קראו חנה, לכהן קראו עלי, ודורות של פרשנים ניסו לרדת לפשר האשמתו המוזרה. למה הוא חושב שהיא שיכורה? איך הוא לא מבין שהיא מתפללת?
הפרשנות המקובלת גורסת שעלי לא העלה בדעתו שלחישותיה של חנה הן תפילה, כיוון שבימי התנ"ך נהגו להתפלל בקול רם (רש"י: וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה - שלא היו רגילין להתפלל בלחש). הפירוש הזה נשמע הגיוני, ובכל זאת אני מעזה להציע פירוש אחר. אכן, רוב התפילות התנ"כיות נאמרות בצעקה, אך די ברפרוף מהיר בספר תהילים (שמזמוריו נכתבו בתקופות שונות) כדי להיווכח שנהמת בכי הבוקעת מנבכי הלב בהחלט נחשבת לתפילה מוכרת. אלוהים שומע גם אם לא צועקים.
אז מדוע עלי אינו מבין שחנה מתפללת? משום שהיא אישה, ועלי מעולם לא ראה אישה מתפללת, ודאי לא במשכן. אני יודעת שזה נשמע מוזר, בעצמי נדהמתי כשגיליתי את זה. שבתי וקראתי את סיפורי הנשים בתנ"ך, ולא מצאתי אישה מתפללת פרט לחנה. יש בתנ"ך נביאות, אך נבואה ותפילה הן שני דברים שונים לגמרי: נביא הוא מי שאלוהים מדבר אליו - ואילו מתפלל הוא מי שמדבר אל אלוהים (לא על אלוהים, כמו שירת מרים ודבורה, אלא אל אלוהים). כשאישה תנ"כית רוצה להתפלל, היא צריכה גבר שישמש לה לפה. יצחק מתפלל במקומה של רבקה: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִיא. משה מתפלל במקומה של מרים: וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ. ואפילו רחל, שאלוהים קשוב לקולה, לא מדברת אליו באופן ישיר, אלא מפנה את צעקתה אל יעקב.
חנה היא האישה היחידה בתנ"ך שמתפללת אל אלוהים בעצמה, ללא מתווכים. שום אישה לפניה ואחריה לא עושה זאת (גם לא רבקה, שהולכת לדרוש את ה'). עלי מביט בה ואינו מאמין למראה עיניו: אישה עומדת לבדה במשכן ומתלחשת. רק שכרות יכולה להסביר התנהגות תמוהה כזאת.
שאלתו של הנשיא
לפני שבועיים השתתפתי בדיון שנערך בבית הנשיא לרגל יום האישה ודיברתי על מעמדן הבעייתי של הנשים בתרבות היהודית. נשיא המדינה הזכיר בעניין זה את נשות הכותל ואמר בערך כך: נשים מתעטפות בטלית ומתפללות על יד הכותל. מדוע המשטרה עוצרת אותן? למה אוסרים עליהן להתפלל על פי אמונתן?
שאלתו האמיצה של הנשיא נותרה תלויה באוויר. התשובה באה שבוע אחר כך. מאות פשקווילים כיסו את הקירות בשכונות החרדיות בירושלים וקראו לציבור להגן על הכותל הקדוש מפני נשות הכותל, שרומסות את קדושתו ומחללות אותו.
זוהי תשובתם של הקנאים הקיצונים, אך מה היו משיבים לנשיא גדולי היהדות לאורך כל הדורות? האם אישה עטופה בטלית היתה נתפסת על ידם כחילול הקודש?
חז"ל קבעו שרק הגברים חייבים במצוות עשה שהזמן גרמן (שצריך לקיים בזמן מסוים), אבל הם ידעו שלא כל הנשים תוותרנה עליהן. אחד המדרשים הכי קדומים בנושא מספר לנו שמיכל בת שאול הניחה תפילין, ואשת הנביא יונה קיימה את מצוות העלייה לרגל, ומוסיף, ספק בהתפעלות ספק באנחה, שחכמי דורן לא הביעו מחאה ("לא מיחו בידן").
התופעה של נשים שמקיימות מצוות "גבריות" כנראה לא היתה זניחה, כי במרוצת השנים נאלצו הפוסקים להתמודד עם שלל שאלות בנושא. למשל, האם אישה שרוצה ללבוש ציצית רשאית גם לברך על המצווה? למרבה הפליאה, נמצאו פוסקים לגמרי לא שוליים שהכריעו בחיוב. אחד הידועים הוא רבנו תם, שאמו, יוכבד, בתו של רש"י, נחשבת למניחת תפילין מפורסמת. רבנו תם ראה את זה בבית. נשים עם טלית לא עוררו בו רתיעה.
אבל במאתיים השנים האחרונות מתחזקת בקרב הפוסקים מגמת ההתנגדות לנשים שעולות לתורה, מניחות תפילין ומתעטפות בטלית. מצוות עשה אחרות שהזמן גרמן אינן מעוררות בהם רתיעה. בבית אבי האדמו"ר, למשל, כל בנות המשפחה נטלו לולב בברכה בחג הסוכות, ואף אחד לא ראה בכך חילול הקודש. לא צריך להיות מומחים להלכה בשביל להבין שהרתיעה מנשים עטויות טלית אינה נובעת ממניעים הלכתיים, אלא מסיבות פוליטיות של הממסד הדתי השמרני. התנועות המתקדמות ביהדות זוכות לפופולריות גוברת בחברה הישראלית (כמחצית ממסיבות בר/בת המצווה החילוניות שהשתתפתי בהן לאחרונה התקיימו בבתי כנסת ללא הפרדה בין גברים לנשים). המאבק בנשות הכותל הוא בעצם מאבק על ההגמוניה הדתית במדינת ישראל. אך מדוע נציגי שלטון החוק משתפים פעולה עם הקנאים, שחושבים שהכותל שייך רק להם? למה השוטרים אינם מגנים על נשות הכותל, ואף מצרים את צעדיהן ועוצרים אותן?
תפילת חנה
עלי תובע מהאישה שמדברת אל עצמה לחדול ממנהגי השתייה הקלוקלים שלה. היא מסבירה לו שהיא מתפללת. הוא מעולם לא ראה אישה מתפללת. ודאי לא במשכן הקדוש. כל איש ממסד ראוי לשמו היה מזעיק מייד את כוחות הביטחון (או במקרה של עלי: את שני בניו הבריונים) ומסלק את החצופה שמעזה לערער על הסדר הקיים. אבל עלי לא מתפלץ, לא מגרש, אפילו לא מוחה, אלא מאחל לה שתפילתה תתגשם.
לאחר חורבן בית המקדש השני החליטו חכמינו להתקין לעם ישראל תפילה בנוסח קבוע (תפילת קבע), וחיפשו מתפלל שיוכל להיות אות ומופת לדורות. הם לא בחרו באברהם, יצחק, יעקב, משה, דוד, שלמה, ירמיהו, יונה, ולא באף אחד אחר מעשרות המתפללים הגדולים של התנ"ך. הם בחרו דווקא בה, המתפללת היחידה בתנ"ך, שתפילתה, שנבעה מלב אמיתי ורוגש, הצליחה לבקוע את שערי השמים.
בזכות חנה, אמו של שמואל הנביא, ובזכות חכמי ישראל, שהיו פתוחים לשינויים - עוצבה תפילת הקבע. התפילה המוכרת והאהובה שלנו, שמלווה אותנו כאלפיים שנה בימים של שמחה ובתקופות של צער, ומעניקה לנו תקווה ואמונה בכל תחנות חיינו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו