"סבא, מה שקורה עם הקורונה מזכיר קצת את ההתחלה של השואה?" מתברר שלא רק אני רציתי לשאול את השאלה הזאת בימים הראשונים של המגיפה, כשהעולם התחיל להתהפך ולהפחיד. ומתוך עשרות הנכדים והנינים הבוגרים של סבא דוגו B-14671 - היו גם כמה ששאלו.
הסחת דעת מהסבל של אז. מחנה אושוויץ // צילום: אי.פי
כך גילינו במקרה בקבוצה הסודית "יומולדת 90 לסבא". "אם אתם שואלים אותי את השאלה הזאת כנראה שלא הצלחתי להסביר לכם כל השנים האלה שום דבר", ענה סבא לכולנו, ונשמע מאוכזב ונעלב.
אבל אנחנו באמת חיים את הסיפורים שלו, ונדמה לי שזאת דווקא הצלחה. כי לפני חמישה שבועות, כשהחל עוצר הבתים, לקחתי את שני התיכוניסטים שלי אל המרכול הקרוב, ואמרתי להם: "זה יהיה המפעל האחרון שיישאר חיוני". לא זזתי מהקופה הראשית עד שמנהל העבודה התחייב שהוא יעסיק אותם. היה לי ברור שבזכותם נשרוד את המגיפה, ועובדה שכל החג היו כאן ביצים. בתוכי אני יודעת שזאת אדפטציה מטופשת ליהודיות ששלחו את הילדים שלהן מהגטו להבריח מזון עבור כל התושבים, ולהן היה תמיד קצת יותר מאשר לשאר.
וכשקיבלתי מגלי צה"ל אישור עובדת חיונית, הרגשתי כמו הנשים היהודיות המקומבנות בתיאורים של סבא, אלה שבתקופה הראשונה של המלחמה לבשו מעיל בלי טלאי כי העמידו פני גויות.
כמו כן, אני מאושרת שאין לי תינוקות קטנים להעסיק בבית במשבר הזה, כי האסוציאציה הראשונה שעלתה בראשי היתה התיאורים של סבא על החירפון האימהי בהונגריה של תחילת המלחמה.
בקיץ האחרון נסענו עם עוד 100 בני נוער למסע שגרתי לפולין. צעירים אוהבים לנסוע עם סבא, הוא נמרץ והוא זוכר הכל, ולהומור שלו אין קווים אדומים. "ברוכים הבאים לבית שלי", הוא נושף אל תוך מיקרופון המדונה שמחכה למוצא פיו, "אתם רואים את הקרון הזה?" מצביע בידו הצרובה אל העדות לרכבות שהביאו אותם צפופים למחנה ההשמדה.
"כשישבתי בקרון הזה, הייתי מאושר בפעם האחרונה בחיים. כי כאן הייתי עם המשפחה, כולנו יחד, מאוחדים. אמנם גם המלמד שלי מהחיידר ישב איתנו, ראיתי אותו לראשונה אחרי תקופה ללא לימודים. לא סבלתי אותו אבל לא נורא. העיקר שהיינו יחד, אבא, אמא והאחים".
אז אסור להשוות, אבל נולדנו וגדלנו עם תודעת שואה, ועם כל מה שקורה בחיינו תמיד נחשוב מה עבר עליהם אז, והאם משהו מהמציאות יכול להמחיש לנו גרגר ממה שעבר עליהם. במוצאי החג דווקא סבא השווה והעלה את הזיכרון: "היום לפני 76 שנים נגמר שביעי של פסח. חוץ לארץ, יומיים חג. אמי היתה מאושרת שהיא מספיקה לצחצח את כל הכלים ולהחזירם למקום. היא אמרה 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה', וזה היה הלילה האחרון שלנו בבית. למחרת גורשנו לגטו. והנה 76 שנים אחרי יש ברית לעוד נין שלי. אז אמנם אהיה סנדק של זום, אבל למי אכפת?
"זה תענוג מה שיש לנו כאן. יש 'המרדף' בטלוויזיה. אני מסתכל בפייסבוק ורואה איך אנשים מדברים. בערב ליל הסדר ראיתי שאישה כתבה: 'לילה שחור ל־600,000 עצמאים'. כתבתי לה: זה לא לילה שחור לאף יהודי. אחר כך ראיתי שעיתונאי כתב על מה שאבנר נתניהו אכל.
כתבתי לו: 'אפילו במחנה ריכוז לא בדקתי מה יש לאחר בצלחת'. ביו־טיוב אני פותח, קופצים לי בלי שאני מבקש המון סרטונים על השואה. מכל העולם. אז הימים עוברים לי סך הכל בכיף. חס ושלום אפילו להשוות או לחשוב על דבר כזה. רק משהו אחד", הרצין סבא, "שאולי אני אומר אפילו בשבח הקורונה. כל שנה אני כל כך מתייסר בתקופה הזאת. כי בפסח יצאנו לגטו, ובשבועות הגענו לבירקנאו. כל ספירת העומר אני נזכר יום־יום מה עשינו אז. הפעם יש משהו שמסיח את דעתי מהסבל של אז".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו