סביר להניח כי הצופן התרבותי, המשמש רקע להידברות בין בנימין נתניהו לבין יאיר לפיד, מאפשר להם לשוחח בנוחות יחסית על העניינים העומדים על סדר יומה של הממשלה שטרם קמה. אך יותר מכל - האריתמטיקה של חיבור המספרים 31 ו-19 - היא המהלכת קסם על שניהם. שכן אם הם מגיעים להבנה, כי אז יש לראות את הקואליציה כמי שמצויה בשלבי עשייה ותכנון עוד בטרם הוטל תפקיד הקמתה על ידי הנשיא שמעון פרס על נתניהו. הדעת נותנת כי שימת הלב של שניהם נתונה לנושא המדיני, שלגביו לפיד קרוב לנתניהו יותר משני הגורמים האחרים בגוש המרכז-שמאל - העבודה והתנועה. לנתניהו יש טווח ביטחון פוליטי בישראל (להבדיל מהזירה הבינלאומית) כל עוד אינו חוזר בו מנאום שתי המדינות באוניברסיטת בר-אילן. ככל שהדבר יישמע מפתיע, גם ההבנה בנושאי התקציב תמצא את נתניהו ולפיד מדלגים יחד על הבטחה אחר הבטחה. לפיד מייצג את מי שהביעו מחאה חריפה בקיץ שעבר, אבל גם מי שיישאו בעתיד הקרוב בנטל אשר נגרם עם הגירעון של 40 המיליארדים בתקציב. נפתלי בנט דיבר במסע הבחירות שלו על האפשרות להטיל מס אם תימשך המגמה המדאיגה במשק - עמדה שמרפדת את דרכו אל ממשלת הגזירות. הוא גם מחזיק בעמדה המקובלת על הימין בליכוד כי אין לזעזע את הממשלה כל עוד לא חתם נתניהו על הסכם להקמת מדינה פלשתינית. בהתחשב בעמדותיו המתונות של הבית היהודי בנושא גיוס בני הישיבות לצה"ל, נראה כי נוח יותר לנתניהו ולפיד שבנט יצטרף אליהם בהקדם, יאפשר לממשלה צרה להעביר בכנסת את הצעת החוק נגד השתמטות לומדי התורה, ורק אחר כך לצרף אליה את 11 ח"כי ש"ס. החקיקה הראשונה תתבסס על 64 קולות. הממשלה תתנהל בעתיד על כ-75. הקושי העיקרי בהקמת הממשלה לא יהיה ביצירת רוב פרלמנטרי, אלא באיוש עמדות השרים. אם ייקבע יחס של 3:1 בין מספר הח"כים לשרים, יישארו לליכוד שבעה תיקים ועוד ראש הממשלה. אפשרות כזאת עלולה לגרום למאבק חסר תקדים במפלגת השלטון. כדי למנוע זאת, ובעיקר כדי לקדם פנים חדשות בזירה הממשלתית, חייב נתניהו לפתוח במהירות את ועדות המינוי של משרד החוץ, שיקלטו בשגרירויות ובקונסוליות את שרי וח"כי מפלגות הקואליציה, שהם פליטי תוצאות הבחירות 2013.
