האמת היא שהפעם אני יושבת לכתוב באיזה חוסר שקט ובאי נוחות. ומדוע? מהיום הראשון שבו הסתיימה הפסקת האש ועד תחילת המבצע "עופרת יצוקה" נבנתה והתגבשה נהמה ציבורית אחת מחרישת אוזניים. נהמה קבוצתית אחידה, מרשימה בעוצמתה, קצבית, מהדהדת ומתגברת. נדמה לי שהתקשורת במקרה זה נתנה לה ייצוג, במה וניראות, אך לא בראה אותה יש מאין.
הנהמה הציבורית הוציאה אותנו לפעולה, שגם אם לרגע נתעלם מההיבטים המוסריים שלה, נראית כמו דז'ה וו ליולי 2006 - חסרת תכלית. מניסיוננו - האם אי פעם בעבר האוכלוסייה האזרחית התנכרה להנהגה שלה משום שפגענו בה? האם יש באפשרותנו לצמצם באמת באופן ניכר ולזמן ארוך את התחמשות החמאס? נראה כי עוד נתגעגע לווינוגרד.
הנהמה הציבורית ביטאה רצון לשינוי, לפתרון. מקורה בסירוב לחיות בצל הפחד מקסאמים. היא צרחה מיאוס מהמציאות הקיימת, מחוסר האונים. מנהיגות חכמה, אמיצה ושקולה לא יכולה להתעלם מהקולות, אך היא יכולה לנווט אותם, להציע כיוונים חדשים שלא מוצו, כמו משא ומתן עם כל הפלגים הפלשתיניים על יוזמת השלום של הליגה הערבית; להקשיב לכמיהה העולה מהם ולא רק לפתרונות המיידיים.
ראו את הטלטלה בדעת הקהל כלפי ההצעה להפסקת אש. כשהילדה שלי מספרת לי שמעליבים אותה מרביצים לה אני מתפתה לפעמים להציע לה להחזיר, אבל התשוקה העמוקה שלי היא להבטיח שלא תיתקל יותר באלימות ובעלבונות. המנהיגים שלנו חלשים והם ערב בחירות, ולכן הקול התוקפני שעלה מהנהמה הוא היחידי שזכה להתייחסות.
עכשיו התוקפנות מכוונת גם כלפי אלה שאינם מסכימים עם הטקטיקה האכזרית שנבחרה כדי לטפל בחמאס. לפי התקשורת, רק הערבים מתנגדים למבצע. הם ממילא נתפסים כאויבים, ולכן רק הם מסוגלים להתנגד למהלך כה קונצנזואלי. אך למחרת המבצע הפגינו כ-1,500 יהודים בלב תל אביב נגדו. שום כלי תקשורת לא טרח לסקר, אף שהם מייצגים אלפים.
במאמרי הקודם שיבחתי, למרבה האירוניה, את ברק ועמידתו האיתנה בפני הנהמה המתלהמת. בעקבותיו קיבלתי כמה טלפונים לא נעימים, אחד גרם לי כמה דקות של פחד.
קשה לצאת נגד הנהמה הציבורית משום שהיא מתנהגת כמו ארגון טרור משומן ומיומן ועוצמתה משתקת, מפחידה ומאיימת. הפסקת אש בחזית זו דחופה והכרחית לא פחות מהפסקת האש מול החמאס. על הימין לנצור את נשקו ולהכריז הפסקת אש חד-צדדית מוחלטת, תמידית ויציבה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו