בזמן שתמתינו מחר בתור במתנ"ס הקרוב למקום מגוריכם, אני אהיה בדרכי לסנטה מוניקה, קליפורניה. לא, אל תקראו לי אסקפיסט או פרזיט: אני טס 15 שעות כדי להשתתף באירוע משפחתי. ובכל זאת, לא עשיתי מאמץ מיוחד לדחות את ההמראה בגלל הבחירות המוניציפליות מודל 2008. למעשה, חייכתי בליבי כשאחד המועמדים בעירי התקשר לפני כמה ימים כדי לפרוש את מצעו בפניי. "אני לא בארץ", אמרתי - ולא יסף. זו הפעם הראשונה בחיי הבוגרים שלא אממש את זכותי האזרחית, והמצפון טרם התעורר בקרבי. על אף היותי תושב שומר חוק ונאמן לעיריית מודיעין-מכבים-רעות, את החודשים האחרונים העברתי בהתעלמות כוללת ממצעי המועמדים לראשות העיר, אולי כי הייתי עסוק בפינוי הפליירים, המנשרים ושאר הלכלוכים מפתח הבניין שלי. מתברר שביום קריאה לקלפי, גם "העיר הירוקה בישראל" הופכת לעוד ערימת אשפה מאוכלסת. מסקר אקראי שערכתי בשכונת מגוריי, שעובדי היי-טק ששבים לביתם אחרי החשיכה מהווים אחוז ניכר ממנה, נראה שאחוזי ההצבעה הנמוכים הזכורים מהבחירות הקודמות לא עתידים להשתפר פלאים דווקא מחר. למועמדים לראשות העיר אין על מה להתלונן; הרי הוראת הקבע על הארנונה היא גזירת גורל, המים רק מתייקרים במדינתנו היבשה, ומשאיות פינוי האשפה לעולם ייכנסו בשאון לרחוב דווקא כשהילד הצליח להירדם. אז באמת חשוב מי יחזיק את הפטיש במועצת העיר? את השעה החופשית שנקבל מהעבודה כדי להצביע עדיף להעביר עם המשפחה בפארק (אם התמזל מזלכם ויש אחד כזה בעירכם). נכון, בכל עיר, ובמיוחד בעירי הצעירה, ישנם פרויקטים רבים שדורשים ביצועיסט מהמעלה הראשונה כדי להוציאם לפועל. אבל במדינת הוועדות, המינהלים והקומבינות, קדנציה של חמש שנים היא כהרף עין, ועל הכישלון המוניציפלי בעידן הנוכחי מעידות הוועדות הקרואות שהתרבו בישראל בשנים האחרונות.
