השמאל צריך להבין: חילופי משמרות

מספרים על יהודי שראה את חברו קורא עיתון אנטישמי. לשמע תמיהתו, אמר החבר: "אני קורא כדי להתעודד: אנחנו בעלי הבנקים, כלי התקשורת שלנו, השופטים בכיסנו ואנחנו מושכים בחוטי ממשלות העולם". נזכרתי בבדיחה המשומשת כשקראתי אמש את עורך "הארץ" אלוף בן מקונן: מאז הבחירות האחרונות מוביל בנימין נתניהו מהפכה שמגשימה את "חלומו הישן להחליף את האליטות". חברי ממשלתו עוזרים במשימה: "רגב באמנים, בנט באקדמיה ובתוכניות הלימוד, שקד (ולוין) בבג"ץ (ובחקיקה) וביטן בתקשורת". 

הנחת היסוד של המאמר עשויה לספק סיבה לתבוסת המחנה הזה, שפעם הוביל והיום מנהל קרב מאסף: קיבעון. בן מדבר על "שיח ביקורתי", אך אינו מפנה לרגע ביקורת כלפי השקפתו. הוא אינו מניח שתבוסת השמאל קשורה לשיפוט המציאות הלקוי שלו, שהתנגש בהתרחשויות הגיאו־פוליטיות והסוציולוגיות, לערכיו, להתייחסותו השטוחה ליריביו האידיאולוגיים ועוד. 

אחת ההבחנות לעילית בקריסה היא אובדן הסקרנות והתעטפותה בצדקנות אינסופית שמשמעותה: הצדק המוחלט איתנו. אין לבן רצון לדיאלוג. לראייתי (ואינני טוען לאחיזה באמת המלאה) ההבחנות במאמרו שגויות. מה שהוא מצייר כסוף העולם, אני רואה כשינוי חיובי. 

שורת מונחים שבן נוקט כאמת בלתי מעורערת, אני מבין אחרת: ליברליזם ורדיקליזם, כיבוש, ארגוני זכויות האדם, דיכוי, שנאת ערבים, טיהור יסודי של האליטות, התקרנפות, דתי־לאומי, בג"ץ, סיפוח שטחים, מתנחלים, פתרון שתי המדינות ועוד. 

בן רואה בנתניהו "מנהיג שמרן" שהפך ל"רדיקל ימני". בהגדרה זו טמונה תמונת עולם צרה. אם נתניהו נמצא בקצה המפה הפוליטית, היכן ממוקמות המפלגות מימין לו? באחת נדחף ציבור עצום לשולי הספקטרום הפוליטי ומחוצה לו. לבד משיפוט מציאות לקוי, יש פה התנשאות ריקה. אלוף בן ימקם עצמו כנראה באמצע המפה, אולי מעט משמאל. שמש העיתונות. "חילופי האליטות" הן תהליך טבעי של חילופי משמרות היסטוריים. נתניהו גדל בבית אביו, שנחשב לממשיכו האינטלקטואלי של ז'בוטינסקי. בנציון נתניהו ז"ל הודר בידי נפוחי רחביה שלא "הרשו" לו ללמד באוניברסיטה העברית, כפי שיורשיהם ממשיכים לעשות. לכן גלתה המשפחה מהארץ.

הדרת היריבים האידיאולוגיים ממוקדי הכוח (למעט השלטון, שם קובע הדֶמוס) גזרה במשך שנים את התרבות במובנה הרחב לניוון איטי. מה שמתרחש כיום בשמאל הישראלי הוא גילוי עריות תרבותי. דורות של סטודנטים התחנכו במוסדות חד־מימדיים. הוויכוח על עתידנו וקיומנו לא התנהל בנחת ובהעמקה תוך חילופי דעות, אלא בעיקר בזירה הפוליטית. 

אחרי המהפך ב־1977 החל המחנה המפסיד לצופף שורות באקדמיה, בתרבות, בתקשורת, בביהמ"ש ותקופת מה בצבא (עד שנגמרו הגייסות). ה"אליטות" לא הסכימו לרווח שורות. "דיכוי השיח הביקורתי" - כלומר סתימת פיות - שעליו מלין בן, הוא מומחיות של השמאל. אינני זוכר שהתלונן על השתקת הימין והדתיים עשרות בשנים. 

גם השבוע אפשר היה להיווכח בתקשורת בשליטת השמאל, שחגג את בגידת אובאמה בישראל. מאז כ"ט בנובמבר 1947 לא נשמעו צהלולי שמחה כאלה. כדי להתנחם עברתי לתקשורת בארה"ב וגיליתי שוק דעות להתקנא: פרשנים בטלוויזיה, חלקם דמוקרטים, החובטים בנשיא ומאשימים אותו במחטף אנטי־דמוקרטי, בנקמנות בבעלת ברית ובפגיעה בסיכויי השלום במזה"ת. 

בן מגדיר דמוקרטיה כשמירה על זכויות המיעוט. לא מספיק. חברות מערביות הניחו שלא צריך לדאוג לרוב, משום שהוא חזק ויכול לדאוג לעצמו, אך עם הזמן החלו לאבד עצמן לדעת. היכן אחריות השמאל כלפי זכויות הרוב? 40 שנים חלפו ומעט השתנה. מה שלא נעשה בהסכמה ישתנה באמצעות חקיקה, מינויים חלופיים, חלוקת תקציבים חדשה, וגם בהקמת מוסדות חלופיים באקדמיה ובתקשורת. 

אז עכשיו, כשהמצב מתחיל להשתנות, תודה לאל, מתעוררים נציגי המדכאים ומקוננים על דיכוים. לא דיכוי יש פה; למדנו לתבוע את חלקנו בעוגה. אנחנו רק בתחילת הדרך. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו