לא זגזוג, לא הולכת שולל - עקביות

מייד לאחר אישור מינויי השרים החדשים, שידרו נתניהו וליברמן מסר מרגיע ואחיד: מחויבים לשלום, למהלך "שתי מדינות לשני עמים", ותמיכה ביוזמת השלום הערבית שאותה מוביל לאחרונה הנשיא המצרי א־סיסי. מתברר שתפיסתו המדינית את ישראל, בתוך המזרח התיכון של שר הביטחון החדש, קרובה משל קודמו אל רה"מ.

כמו בהזדמנויות רבות, קפצו הזועמים העקביים והזדרזו להשליך אל עבר הצמד נתניהו וליברמן ארסנל מילים שחכמים היו נוצרים: שקרנים, זגזגנים, מוליכי שולל - ועוד ביטויים שנועדו לחזק בקרב הרוב שבחר במנהיגות את התחושה שהוא פשוט מטומטם. 

אנחנו כאן נסתכן בכותרת "עקביות". שורשיה במאמר הנבואי "קיר הברזל", שכתב זאב ז'בוטינסקי ("ראזוויסט" הרוסי, 4 נובמבר 1923): ".... כל עוד נותר בלב הערבים אפילו ניצוץ אחד של תקווה להיפטר מאיתנו, לא ימכרו תקווה זו דווקא משום שאינם אספסוף אלא עם חי. ועם חי נעתר לוויתורים בשאלת הגורל העצומה, רק כאשר לא נותרה בו תקווה להיפטר מאתנו...". 

מאמר זה הוא התורה, הנביאים והכתובים של הבית"רים, וממנו ינקו את תפיסת עולמם רה"מ נתניהו ושר הביטחון ליברמן. הנחות היסוד מדברות על יהודים וערבים החיים בשוויון אזרחי, אך הבסיס לחיים בשלום, טוען הכותב, אינו תלוי ביחס היהודים אל הערבים, אלא ביחסם של הערבים אל הציונות. 

החיבור בין נתניהו לליברמן מבוסס על אימוץ "קיר הברזל". הפירוד, כמו גם המחלוקות, חלקן במישור האישי, אך עיקרן נובעות מהתפיסה את הדרך (ליברמן סבר שהליכוד נטש את ז'בוטינסקי והקים את "ישראל ביתנו", שמדיניותה בנושאים רבים עוקבת אחר הנביא; נתניהו הבין שבלי מפלגת שלטון לא יהיה שלטון למחנה הלאומי). השניים, התומכים במשטר נשיאותי, נוהגים איש בדרכו מול השיטה המפלגתית הנוהגת במחוזנו. בעוד נתניהו נדרש להגמיש את עמדותיו/התבטאויותיו מול שותפותיו לקואליציה, יכול היה ליברמן, כראש מפלגה בינונית או קטנה, לאמץ לעצמו תדמית מאיימת עם פתיל קצר ואצבע על ההדק. 

בעולם הווירטואלי שבו אנו חיים, שכולו דימויים ותדמיות נעדרות נפח, חסרה היד שתגרד קצת את הצבע מלמעלה. במקרה של ליברמן זה ממש קל. ספרו "האמת שלי" (2004, הוצאת מעריב) פורש משנה סדורה בכל תחומי החיים בארץ: הדרישה העקבית להכרעת הטרור, שקיומו לא מאפשר להרגיע את השטח לקראת הסדר יציב; האינטרס הישראלי בשיפור מצבם הכלכלי והאישי של הפלשתינים בשטחים שלהם; הקביעה כי כל הסדר חייב להיות אזורי ומבוסס אינטרסים משותפים; הדאגה מהזדהות ערביי ישראל עם הפלשתינים ואימוץ עמדות אנטי־ישראליות על ידי ההנהגה הערבית בארץ. והמסקנה - אין מנוס מהפרדה בין שתי האוכלוסיות. לא גירוש ולא טרנספר, אלא חלוקה מחדש של כל השטח בין הנהר לירדן לבין הים, כך שכל היהודים יהיו בצד אחד והערבים בצד אחר. הכול כתוב שם, ומי שלא יתעצל לבדוק, יגלה עקביות בעקרונות.

אגב, עונש מוות למחבלים הוא אמצעי להכרעת הטרור. לא אידיאולוגיה. עצתי העקבית למקטרגים: תנו לעבוד. סייג לחוכמה - שתיקה. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו